"הוא בטח היה מתקדם בחיים, היה אולי הרמטכ"ל. בשבילי הוא היה אלוהים, זה מה שאני יכולה להגיד": האבל של רותי משולם ציין בשבוע שעבר 70. לא צעיר האבל, אבל כוחו עוד במותניו. במשך שנים השכול היה כפול עבור רותי - אחיה נהרג במלחמת העצמאות וגם בן דודו - עד שביום אחד, בשנות ה-90', השכול הפך למשולש.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
אחיה של רותי, שמעון אלפסי ז"ל, בן דור תש"ח, פרץ את הדרך לירושלים במבצע נחשון ונלחם על כיבוש הקסטל, שם קיפח את חייו - לא לפני שקרא: 'טוראים לסגת, מפקדים לחפות'. על הקריאה שהפכה לתורת לחימה כתב חברו של שמעון, חיים חפר: "בקרב על הקסטל הוא שאג, ושמעו חבריו ורעדו ההרים מסביב. ובמדינת הש"ג אשם, אין גינה ואין בית ספר לזכרו".
"אני כל הזמן חושבת עליו. כל הזמן אני נזכרת במשהו. זה חסר מאוד", מספרת רותי משולם. שבעה חודשים אחרי שנהרג שמעון נהרג גם בן דודו, אבנר בן שפר ז"ל. אבנר התחיל כמדריך והתעקש להצטרף ללחימה במלחמת העצמאות.
"היה לו איזה קסם אישי כזה שהוא אף פעם לא התנשא", נזכרת תמרה כצנלסון, אחותו של אבנר, שגם היא שכלה שלושה מבני משפחתה. "הוא דיבר ישירות, והוא הצליח לשכנע אנשים בכל מיני דברים. היה בו אופי של מנהיג באופן טבעי". בינואר 1949, כאשר גדודו של אבנר נשלח לכבוש את רפיח, הותקף הטור המשוריין על ידי מטוס אויב, ואבנר קיפח את חייו. "אני מוצאת את עצמי לפעמים ממש מייללת", מודה אחותו תמרה. "זה לא חולף, הזמן לא מרפא את הכאב".
במשך שנים השכול הכפול היה סיפור הרקע של המשפחה, עד שביום אחד השכול הפך למשולש, עם הירצחו של אודי רוט. אחיו יובל רוט נזכר: "אחי יצא למילואים בדרום הרצועה. באחת הפעמים שהוא היה אמור לצאת הביתה לחופשה, הוא עלה על טרמפ שהיו בו שלושה אנשי חמאס מחופשים לדתיים. חצי שעה אחרי שהם עלו לטרמפ, מצאו את הגופה שלהם. הדבר הראשון אולי באמת שקפץ לי לראש כששמעתי על האסון זה שאמרתי לעצמי 'איך אימא שלי תחזיק מעמד?'".
בני המשפחה הודו כי לפתע נוצרה השאלה מול איזה קבר לעמוד בצפירה. מאז הירצחו של אחיו החל יובל בפעילות למען השלום: הוא הקים את עמותת "בדרך להחלמה" המסיעה פלסטינים לטיפולים בישראל. "המוות שלו חידד לי את ההכרה שאני חייב לעשות משהו", הוא מסביר.
ביום הזיכרון המשפחה מתפצלת: כל אחד מבקר את הקבר של מי שהיה הקרוב לו ביותר. אבל לאורך השנה הם חולקים ביניהם את האבל כמשפחה שאיבדה את טובי בניה ובנינו. "כל פעם כשיש בערוץ 33 את שמות הנופלים, עם המוזיקה שמתלווה לזה", מספרת תמרה "אני יושבת עד שלוש בלילה. קודם מגיע אלפונס - בן דודי, שמעון, אחר כך אני מחכה עד שיגיע אבנר, ואחר כך עד שיגיע אודי. אני לא זזה".