ניו יורק, אי שם בשנות התשעים של המאה הקודמת. אני יושבת על ספסל בסנטרל פארק עם כוס קפה ובייגל ממאפייה קטנה שמצאתי בדרך. שולפת את הספר שקניתי שעה קודם לכן בסטרנד, החנות המיתולוגית לספרים יד שנייה שבברודווי. "פראני וזואי" של ג'יי די סלינג'ר. כריכה קשה שפעם הייתה כנראה לבנה ושני פסים ירוקים דקים מצוירים לרוחבה.
הגשמתי חלום קטן. את "התפסן בשדה השיפון" קראתי שוב ושוב בתיכון. נשבעת שיום אחד אטוס אל היבשת המוזהבת לבדוק בעצמי לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא, ומשוכנעת שסלינג'ר הוא הסופר הכי טוב שאי פעם אחז בעט. טוב, מאז התבגרתי, הייתי בארצות הברית כבר כמה פעמים (אף פעם לא בחורף, לצערי) ורוב הסופרים מזמן זנחו את העטים ועברו למקלדת.
אבל ביום ההוא בפארק, לפני שמגדלי התאומים נפלו והעולם השתנה, לפני שהבנתי שהאופוריה בהתגשמות חלום מתפוררת מהר מדי, לפני שעברתי לעולם המבוגרים עם משכורת קבועה ומשכנתה וחיסכון פנסיוני. ביום ההוא בפארק, עם הקפה והבייגל ו"פראני וזואי", הייתי מאושרת.
נשמתי את הספר. ובכיתי וכאבתי וחייכתי ועצרתי מדי פעם להרים את הראש, לעצום עיניים, לשאוף אוויר ולהתענג על הרגע הזה של התאהבות בספר וצלילה מוחלטת לעולם אחר.
20 שנה אחרי: הקסם עדיין שם
פראני וזואי, הם שניים מהילדים במשפחת גלאס. סלינג'ר התחיל לכתוב על המשפחה הזו ב"יום מושלם לדגי בננה" - הסיפור הקצר הראשון שכתב. הסיפור מתאר את מצבו הנפשי הקשה של סימור, הבן הבכור והמוצלח שנפשו צולקה בקרבות מלחמת העולם השנייה. בסיפורים הבאים שפרסם סלינג'ר אנחנו זוכים להכיר את כל בני השפחה - את ההורים בסי ולס, ואת שבעת הילדים שהשתתפו כל אחד בתורו בתכנית רדיו לילדים מחוננים "איזה ילד חכם".
סלינג'ר חושף רבדים נוספים בכל סיפור. אנחנו זוכים להכיר בני משפחה אחרים. וב"פראני וזואי" אנחנו נפגשים עם צעירי המשפחה. מצוידים באינטליגנציה שכלית ורגשית גבוהה כמו של שאר ילדי המשפחה הם נאלצים להתמודד עם חשיפותה של החברה הצבועה והעלובה בה הם חיים.
סלינג'ר מתאר כל ריס וציפורן וכל שערה בבשר החשוף. הוא לא משאיר לנו מקום לדמיון - דורש מאיתנו ללכת עם עדשת המצלמה שלו, לעתים עד כדי טרחנות. הדמויות הן שלו ושלו בלבד. הוא לא מאפשר לנו חורים להשלים בעצמנו. נוקשה ומחייב - לטוב ולרע.
שבוע אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, איבדתי אותו. אני לא יודעת איך זה קרה. המשכתי ללכת איתו בתיק, מוציאה מדי פעם וחוזרת לקרוא חלק שאהבתי במיוחד. אולי שכחתי אותו על ספסל, אולי ברכבת התחתית. אולי הוא סיים את תפקידו בחיי.
כמעט עשרים שנה אחרי, אני קוראת את המהדורה בעברית שחידשה הוצאת כתר בתרגומו של ניר רצ'קובסקי. קראתי את הספר אחרת הפעם, עם עול השנים והמשכנתא והחיסכון הפנסיוני. הקסם לא אבד.
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל- sigalr@news2.co.il