עילי בוטנר הוא מהמוסיקאים הבולטים במוזיקה הישראלית. הוא כתב לא מעט להיטים שמלווים זוגות לחופתם ונשמעים במסיבות, אבל מאחוריהם מסתתר סיפור חיים כואב.
הוא גדל בקיבוץ עין הכרמל שליד עתלית. חייו התמקדו מאז צעירותו בשירים כשמרכזם אח אחד: עופר. "1997 היא שנה ששינתה לי את החיים", מספר עילי על השנה שעיצבה את יצירותיו. אחיו הגדול של עילי גדל להיות נער שלא תמיד נשמע לכללי המערכת. "הוא היה הערס הקיבוצי הראשון", מעיד עילי.
בתמונות הישנות מילדותו לא רואים את הכאב מהגירושים של הוריו, ומהנתק מאביו. כשהיה בן 16 עזב את בית הספר בקיבוץ ועבר ללמוד נגינה בבית הספר "רימון". הוא ניסה להגשים את החלום מחוץ לקיבוץ, אבל ככל שהצליח, כך רבו הטרגדיות במשפחה. בתוך שלושה חודשים הלכו לעולמם אילן, אביו החורג והדס, אחותו החורגת.
עילי בוטנר על אחיו: "מצאתי אותו מת, והחזירו לו את הנשימה"
"בשנה הזו אחי חווה משבר מאוד גדול", הוא מספר. "אחרי הצבא הוא הכיר מתנדבת שלימדה אותו איך מגיעים להתמסטלות ולקחת כדורים, ואני זוכר איתותים על עופר, וסצנות בתוך הבית, אבל אני כאן ולא כאן, אני לא באמת בבית, ויום אחד אמא שלי התקשרה ואמרה לי להגיע לרמב"ם שעופר נמצא בטיפול נמרץ".
"מצאתי אותו מת, הוא היה מת ולקח חמש דקות עד שהחזירו לו את הנשימה. הוא היה סגול, מת", מספרת לייזה בוטנר, אימו של עילי. לאחר האירוע הזה הוא הובהל לטיפול נמרץ, אבל הפגיעה בתפקוד, בדיבור ובמחשבה כבר הייתה בלתי נמנעת. השנים הראשונות לוו בתחושה מסוימת של בושה שהובילו את עילי להתנתק מהקיבוץ ובמידה רבה גם מאמא שלו. "כעסתי, על כולם", הוא מסביר.
היום עופר חי בהוסטל שיקומי בחדרה יחד עם 27 דיירים נוספים. הוא פגוע נפש שסבל מדיכאונות והיום לאט לאט רוכש בחזרה כישורי חיים. את היום ההוא הוא לא זוכר, אבל נראה שכשהוא מקשיב לשירים של אחיו הוא מבין את המשמעות מאחוריהם. אחד הלהיטים הגדולים שלו מסתיים במילים "בסוף הדרך עוד תהיה מאושר". עילי מאמין שזה נכון לגבי אחיו עופר, לגבי עצמו, יש לו עוד כנראה עבודה רבה עד שיגיע אל האושר.
