זה התחיל כתעמולה במסווה - והפך מהר מאוד למוסד ולעוגן תרבותי חברתי ומשפחתי בישראל הצעירה של שנות ה-70. "סרט ערבית", שזכה בפרס קטגוריית תרבות ואמנות בפסטיבל "דוקאביב", מספר בגעגועים גדולים על ימי הפולחן ההם, וגם על תחושה של החמצת הזדמנות.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
כבר הרבה זמן שאין סרט ערבי ישן בשישי בצהריים בטלוויזיה. באינתיפאדה הראשונה נפסקו כל הקשרים בנושא קולנוע בין העמים. הפלסטינים נעלמו מרחובות הערים הישראליות, הישראלים עברו לערוצי הכבלים והלוויין - ובמקום סרט ערבי יש לנו תכניות בישול בטלוויזיה.
סלים פתאל היה איש המפתח בסיפור האהבה האסורה שהיה למדינה במשך שנים עם הקולנוע של האויב המר ביותר אז - לא שהייתה ברירה עם ערוץ טלוויזיה אחד. למרות זאת, האהבה לסרטים הערביים של יום שישי חצתה מגזרים.
קטעים אנטי-ישראליים נחתכו בעריכה
לא כולם אהבו את העובדה שסרטים ערבים הפכו לפופולריים. זה לא התאים לאתוס, ולכן מקבלי ההחלטות ברוממה החליטו להפסיק עם התרגום לעברית משום שחששו מ"ערביזציה" של החברה בישראל.
הסרטים עברו בישראל לא פעם צנזורה ועריכה מחדש. תכנים אנטי ישראליים ואנטישמיים נחתכו, וגם קטעים שהיו מתירניים יותר ממה שרשות השידור אישרה לשידור. הסרטים הובאו לישראל גם בימי מלחמה באמצעות הירדנים, שהקרינו את הסרטים בבתי קולנוע במזרח ירושלים. בטרם הוחזרו הסלילים למצרים, מישהו השיג אותם בדרך נסתרת והעתיק אותם לווידאו.
במשך עשור הנחנו את הנשק לשעתיים בשבוע ושקענו למלודרמה, אהבנו ובכינו עם הגיבורים מקהיר. מאז, האהבה מתה ולא באה לבקר פה יותר.