כישראל חיים כ-200 אלף צעירים בסיכון, רק כשליש מהם מקבלים סיוע וגם הוא מצומצם וחלקי. מדי שנה משתחררים כ-2000 חיילים, ורובם חוזרים לאותה סביבה. איך מונעים מהם ליפול ומאפשרים להם לצאת עם כלים חדשים לעולם? עמותת "עמית לדרך", שהוקמה לפני כארבע שנים, מנסה לתת להם מערך הכוונה וסיוע. עבור חלקם זו הפעם הראשונה שמישהו מנסה לעזור להם, להכווין ולמנוע מהם לחזור למציאות עגומה.

לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו

דרך הפעולה העיקרית של העמותה היא מנטור שילווה במשך כל שנה את החייל המשוחרר, יסמן יעדים ואת הדרך לכבוש אותם. האלוף במיל עמרם מצנע, יו"ר העמותה, מסביר:"המטרה שלנו זה באמת לתת יעד לחיילים שמילאו את כל האתגרים למרות הקשיים ועכשיו הם ניצבים בפני פרשת דרכים". הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, גם הוא חבר בעמותה, מוסיף: "הסכנה הכי אמיתיץ היא התפוררות חברתית, המדינה הפריטה את הטיפול באנשיה".

איך הוקמה העמותה? נטלי ספירו, מנכ"לית ומייסדת העמותה, שירתה כמפקדת בחוות השומר - בסיס טירונים לאוכלוסיות מיוחדות. גם אחרי שהשתחררה הטלפונים של חיילים משוחררים שנזקקו לעזרה לא הפסיקו להגיע. "חייל קרבי סיפר לי שהיה בטוח שייכנס לעבוד באבטחה אבל לא הצליח להתקבל בגלל הרקע שלו", היא משחזרת. "הוא אמר לי: 'הייתי סוג של החייל של כולם. ברגע שהורדתי את המדים חזרתי להיות הבחור מהשכונה' - המשפט הזה הרג אותי". "הבנתי שצריך לתת גשר והמשך ליווי - אין להם מענה ומקום. מחר בבוקר הם משתחררים ואין להם איפה לישון", מוסיפה ספירו, שהקימה את העמותה אחרי השחרור באמצעות עזרה מחבריה.

עמותת
עמותת "עמית לדרך": "לתת להם כיוון" | צילום: החדשות

"עד כיתה ד' לא ידעתי קרוא וכתוב"

"נולדתי לתוך מציאות כזו", מספרת אסתר כהן על המצב הקשה שחוותה בילדותה. "אבי שלי לא עבד ולא פרנס, אמא שלי הייתה עולה חדשה - לא היה להם כסף אפילו לקנות לי עגלה או מיטה". כהן, כיום קצינה בת 23, זוכרת היטב את הביקורים של ההוצאה לפועל בבית המשפחה: "היו ימים שלא היה חשמל או לא היו מים כי לא היה כסף. יש תמונות מהילדות שרואים שאני בגרביים לא תואמים - זו לא הזנחה, זו דלות".

בשירותי הרווחה ובבית הספר "פספסו" את אסתר: אף אחד לא הושיט יד והיא הדרדרה בלימודים במהרה. "עד כיתה ד' לא ידעתי קרוא וכתוב", היא מודה. רק כשהגיעה לתיכון זכתה לתמיכה בפעם הראשונה, ומורים עזרו לה לצמצם את הפער. היא התעקשה להתגייס ואפילו יצאה לקורס קצינים: "הבנתי שהצבא מקבל את כולם ונקודת הפתיחה שלי תהיה דומה לשאר, לא יהיו סטריאוטיפים. הרגשתי שזה כרטיס כניסה לחיים האמיתיים".

במשך זמן רב כהן חששה מהשחרור: "הצבא יודע לתת את המענה אבל ברגע שאתה משתחרר, אם אין מי שממשיך את זה אתה הרבה פעמים חוזר אחורה ואפילו חלילה יותר גרוע ממה שהתחלת.  אף אחד לא מחכה לי בזרועות פתוחות כשאני חוזרת הביתה יש לי חשש גדול מהלא נודע".

"לא מצליח להתמודד עד היום" | צילום: החדשות

"רוצה לתת דוגמה לאחר"

הליווי של אסתר מתחיל עוד לפני השחרור. המנטורית סבין עוזרת לה להיערך לאזרחות: "היא הדמות שחיפשתי מגיל קטן שתהיה איתי, שיהיה את האדם הזה שיקשיב לי ולא ישפוט אותי ויכיל אותי". היא כבר החלה ללמוד לתואר ראשון, שלב לא מובן מאליו עבורה: "אין לי תמיכה כלכלית או רגשית, אמא שלי חוששת שנחזור אחורה". למה עובדה סוציאלית: "אין חכם כבעל ניסיון, דברים שחוויתי על בשרי וראיתי במו עיניי שום ספר לא יוכל להחליף. דווקא מהמקום שהגעתי ממנו אני יכולה לתת דוגמה לאחר, ואין דבר גדול מזה".

גם בעבור שמואל הצבא שימש מקום מפלט: הוא נולד למשפחה חרדית, אח בכור ל-6 שלא הצליח להתמיד בשום מסגרת. הוא יצא לעבוד בגיל 16 כדי לעזור למשפחה אך גם בכך לא התמיד: "המסגרת מקשה עליי, מרגיש כמו בכלא". לפני הגיוס הסתבך בפלילים אך גויס במסגרת צבאית ייעודית לחיילים עם קשיי גיוס (מקא"ם).

בצבא הרגיש שמצא את מקומו ואוזן קשבת, והוא ביקש להישאר עוד שנה: "פחדתי להיזרק לעולם הגדול, איך להסתדר בחוץ? לא היו לי את הכישורים". ב-7 השנים מאז השחרור לא הצליח להתמיד בשום משרה ושקע בחובות כעצמאי, ואף הסתבך בתקיפות שהגיעו לתיקים פליליים: "הרגשתי שאני לא מסוגל לבדי, לא מצליח להתמודד עד היום". רמי, ששירת במשך כ-25 שנה בצה"ל וכיום הוא המנטור של שמואל, המליץ לו על טיפול פסיכולוגי, דחף אותו ללימודים ומנסה לעזור לו למחוק את עברו הפלילי כדי להתחיל מחדש.