"באיזה מציאות אנחנו חיים? אם אני יוצא לקו ולא יודע אם אחזור בחיים או אפגע?" - כך מתאר נהג אוטובוס שנוסע באזור חיזמא סמוך לירושלים, את שגרת העבודה היום-יומית שלו. "כל מה שאנחנו רוצים זה לפרנס את המשפחה ולחזור הביתה בשלום. התחושה היא שהמדינה שכחה אותנו, לא בטעות, בכוונה".
רק אתמול (רביעי) קיבלנו תזכורת נוספת על אלימות שמופנית כלפי נהגי התחבורה הציבורית, באירוע תקיפת אוטובוס בשדרות אשכול בירושלים. את הדיה של התופעה המסוכנת חווים כבר חודשים ארוכים נהגים באזור חיזמא, שסופגים כמעט מדי ערב אבנים שמסכנות את חייהם וחיי הנוסעים שלהם.
הנהגים, מפחדים וחוששים מהפעם הבאה שבה אבן קטנה עלולה לגרום לנזק שיסיט את האוטובוס ממסלולו ולהוביל לתוצאות קשות יותר. אלימות המפגעים אף הסלימה השבוע, כאשר בקבוק תבערה נזרק לעבר אוטובוס באזור מזרח ירושלים. הצעקות והבהלה שתופסים את הנהגים בכל פעם, לא עוזבים אותם - שלושה מהם סיפרו לנו על החששות והמציאות הבלתי אפשרית.
נהג האוטובוס אליקים צנעני סיפר: "זכוכיות עפות עליך ועל הרצפה, מיד מתחילות צעקות - הבכי של הילדים הקטנים, והשתיקה הבלתי נתפסת של המבוגרים ההמומים". צנעני תיאר את מחשבותיו בשניות שלאחר המקרה. "אני אומר לעצמי - אל תאבד עשתונות, תתאפס על עצמך. הכול קורה כמו הבזק מהיר של שנייה שרץ בראש".
לדברי צנעני, הוא נדרש להתמודד עם קשיים שלא היה יכול לצפות. "למרות שמעולם לא הוכשרתי למצבים כאלו, כי הרי באיזה עולם נהג אוטובוס אמור להתמודד תוך כדי נסיעה עם אבן מכוונת שנשלחת לכיוונו, לא בטעות, בכוונה. אני מיד מתאפס על עצמי ומוביל את האוטובוס למקום בטוח ושואל אם הכל בסדר והאדרנלין מהאירוע לאט לאט מתפוגג".
יום למוחרת חוזרים לשגרה, אני יוצא עם חיוך על הפנים, שוב עולה על האוטובוס, מכין את הרכב לעבודה וברגע אחד החיוך נעלם ומתחלף בפני פוקר", מציין צנעני. "אני שוב נדרך ומוריד רגל מהגז, ועולה בי רק שאלה אחת - מי הבטיח שזה לא יקרה לי שוב?".
גם נהג האוטובוס כפיר ונסו מתאר את האירוע הבא כבלתי נמנע: "אני מתקרב לצומת בפחד, מוריד מהירות. שואל את עצמי מאיפה תבוא האבן, הנוסעים כמובן מודעים למצב. זה לא נתפס שהם צריכים בכלל להתמודד עם מצב כזה, אבל כשהם עולים לאוטובוס הם מבקשים עדכונים - האם היו היום זריקות אבנים? זה הפך לחלק משגרת החיים".
"נתקלתי בכמה מקרים של רגימת אבנים, ובאבנים הכוונה היא ממש לבלוקים. במזל, בכל הפעמים פספסו את השמשה הקדמית", מסביר שי עמור, גם הוא נהג בקו האש. "זה פחד אלוהים. בכל פעם שאתה מגיע לאזור ההר, אתה יודע שהשקט מטעה ואתה ב-200 אחוזים פוקוס. בכל אירוע כזה, כואב הלב על הנוסעים. זה מדהים עד כמה הם רגילים ומתורגלים למצב הלא נורמלי הזה. תמיד תהיה בהלה, אבל כשרואים שהכול בשליטה, ממשיכים כאילו כרגיל".
"כשיש חלילה פגיעה, יש פחד וכאוס. בכי של תינוקות - אירוע כזה יכול לצלק ילד לתמיד", מדגיש ונסו ומוסיף: "אני לוקח אחריות על אנשים רבים אחרים, ורואה שליחות בעבודה הזו. אני כל כך מרוכז בנסיעה, שכל חריגה, אפילו רקיעה באוטובוס, מושכת את תשומת הלב שלי. בטח ובטח שאבן, ובמיוחד אחרי שתקפו את האוטובוס שלי פעמיים באבנים. הפחד שלי הוא לא מהפגיעה עצמה, ולא על עצמי, הפחד הוא על אובדן השליטה בגלל ההפתעה".
"הנהגים מרגישים מופקרים. כל נסיעה היא בגדר יציאה לחזית. כיום פועלים מספר קווים ממוגני ירי המגנים על הנהגים, אך חלק מהקווים ללא מיגון כלל ובחלקם יש מיגון אבן שאינו מגן על הזכוכית הקדמית ומסכן את הנהג", מציינת תמר אוחנה ראש ענף תחבורה בכוח לעובדים.
אוחנה מטילה את האחריות על משרדי הממשלה: "האחריות כאן כפולה - על משרד התחבורה והמשרד ביטחון פנים. אנו בשיח עם שני המשרדים, אך עד לשינוי המיגון, הנהגים והנוסעים נתונים בסכנה. בכל מקום שבו חלה החרפה באיום, אנו ממשים את סכסוך העבודה הקיים ומשביתים את הקווים. חיי הנהגים והנוסעים קודמים לכל. אנו קוראים לגורמי הממשלה לפעול איתנו לשינוי הסטטוס קו לפני שאיום האבנים יהפוך לאסון".