פאני זילקוביץ', ניצולת שואה, לא זוכרת הרבה פרטים מהימים שלה כילדה בזמן המלחמה. בגיל 92, הזיכרונות מתחילים להיעלם אך את התחושות הקשות ביותר, היא לעולם לא תצליח לשכוח. "קיבלתי מכה מילדה שלמדה איתי בבית הספר, חברה. היא נתנה לי סטירה והיד שלה עדיין עומדת לי כאן על הפנים. אני מקבלת צמרמורת רק מלחשוב על זה", נזכרת פאני ברגע בו הבינה שהכול הולך להשתנות. "היא עשתה את זה מתוך שנאה כי הייתי 'יהודייה מלוכלכת' והיא הייתה נוצרייה".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
פאני נולדה ברומניה בשנת 1929. לאביה היה מפעל לעורות ואמה הייתה עקרת בית. כשהייתה בת 10, הנאצים כבשו את רומניה והחרימו את בית החרושת. משפחות נוצריות שהיו בקשרי חברות עם בני המשפחה הצילו אותם וסיפקו להם מזון. "הרגשתי שכולם שונאים אותי, שאני לא שווה גרוש", מספרת פאני. "בכל פעם אני נזכרת מחדש, עד כמה בן אדם יכול לסבול בגלל דבר אחד – בגלל שהוא יהודי".
מאותו הרגע, חייה של פאני השתנו: היא נעקרה מביתה, נדדה בין מדינות - ונאלצה לעזוב את בית הספר שכל כך אהבה. "כשזרקו אותנו מבית הספר לא היה לי איפה ללמוד. בן אדם בלי השכלה לא יכול לעשות כלום, הוא שום דבר, הוא סמרטוט. זה פגע בי מאוד, ולא רק בי, אני לא הייתי היחידה".
"כשסבתא שלי הייתה צריכה לעשות ניתוח קטרקט, אמא שלי עשתה את זה בחדר שלי כי לבית החולים אסור היה לנו להיכנס. הרופא אמר עליי אז: "הילדה הזאת היא תהיה בן אדם, היא צריכה ללמוד – יש לה ידי זהב, היא יודעת הכול: היא הגישה לי את כל הכלים כדי שאעשה את הניתוח". נזכרת פאני. "הייתי בת שבע. חשבתי שאני אהיה בן אדם, שיהיה לי מקצוע שאוכל לעזור בו לאנשים, אבל לא היו לי לימודים".
לאחר שהות ממושכת בגטו, פאני והוריה הגיעו לבודפשט ובהמשך עברו לאוסטריה עד לסוף המלחמה. שם היא הכירה את בעלה שאיתו עלתה לישראל, הקימה איתו משפחה - ולשניים נולדו שתי בנות. במשך השנים עבדה פאני כספרית, אך החלום ללמוד בבית הספר ולהמשיך מהנקודה שעצרה, מעולם לא עזב אותה.
לפני 3 שנים, נפטר בעלה לאחר מחלה ממושכת. פאני, שלא רצתה להישאר לבד, מצאה את ביתה החדש בבית החם לניצולי השואה בחיפה – בית אבות שמיועד לניצולי שואה שחיים מתחת לקו העוני, מקום יחידי מסוגו שמספק להם מגורים בחינם או בעלות סמלית. הוא הוקם על ידי השגרירות הנוצרית בשיתוף עם עמותת "יד עזר לחבר", והפך מבניין אחד לבית אבות הפרוס על ארבעה רחובות שלמים בחיפה, בהם מתגוררים ניצולי שואה בלבד.
בבית האבות, כל דירה מותאמת בדיוק לצרכיו של הניצול. הם מקבלים טיפוליים רפואיים, מפגשי תרבות והחלק שפאני הכי אוהבת - שיעורי אמנות. "הם החזירו לי את החשק לחיים", מציינת פאני, "את החשק ללמוד ולהתפתח. בלעדיהם לא הייתי מתחילה לצייר ולסרוג".
"יש פה מתנדבות מגרמניה שהשגרירות הנוצרית מגייסת, אחיות, פיזיותרפיסטיות, אנשים, חברה, כך שהם מרגישים חום", מספר שמעון סבג, מייסד עמותת יד עזר לחבר ל-N12. "יש אנשים שעברו את גיל 100 ונמצאים פה כבר עשור. הם אומרים שהיום בו הגיעו לכאן הוא היום בו הם נולדו מחדש".
יהודית סץ, נציגת השגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים, שמפעילה את הבית החם סיכמה: "מה שכל כך מיוחד בבית הזה זה שאנחנו עושים את הפעילות הזו בשותפות מלאה עם יד עזר לחבר. יהודים, נוצרים וערבים עובדים ביחד כדי לתמוך ולעזור כמה שניתן בניצולי השואה ולגרום לכך ששנות חייהם האחרונות יעברו בכבוד הראוי".