הרבה לפני שהשמש זרחה, שמואל אלירז כבן ה-85 כבר זינק מהמיטה אל הרפת המשפחתית במושב לכיש. שמואל הוא ניצול שואה שלפני כחודשיים הספיק להכריע את הקורונה. וגם האזעקות הרבות ששמעו ברפת בסבב הלחימה האחרון לא היו בשבילו תירוץ כדי לפספס את חליבת הבוקר. "הרפת... אני אוהב את זה. זה עושה לי טוב. עכשיו קיץ ונחמד ונעים. בחורף, לקום ברבע לארבע בבוקר זה לא תמיד נחמד. אבל אין לי בעיה".
הרפת של משפחת אלירז היא האחרונה שנותרה במושב לכיש וכל השכנים כבר עוסקים בתחומים אחרים, שכן הבנק פחות תומך בהשקעה מסוג זה. "היום למעשה הרפת מסובסדת על ידי ענף הענבים. אנחנו אופטימיים שמדינת ישראל באיזשהו שלב של החיים תתאפס על עצמה וזה יחזור להיות ענף כלכלי", אמר הרפתן דרור אלירז, בנו של שמואל.
"זה מפעל החיים של אבא שלי. אפילו אם אני אפסיד כסף ברפת נמשיך להחזיק את זה", הוסיף דרור. "אנשים בגיל של אבא שלי, האלטרנטיבה שלהם זה או ללכת לרפת או ללכת לקופת החולים. ואנחנו מעדיפים תמיד שהוא יבוא לרפת".
גם שני שמקה ממשיכה את מפעל החיים המשפחתי, בעקבות מות סבה אליהו, אביה אבי ודוד שלה רחמים ממחלת הקורונה. הבקשה האחרונה של אביה שינתה את מסלול החיים שלה. "אבא שלי יושב לי כאן והוא שולח את הכוחות. אני יודעת שאם אני אתן יד לנפילה של הרפת, זה כאילו... 'ביי אבא', ואני לא מוכנה לזה".
יחד עם הדוד אשר היא לקחה פיקוד וידעה שתצטרך לוותר על שינה עד מאוחר בבוקר ועל בילוי עם חברים בלילות, וכן, שתצטרך לוותר אפילו על הלק בציפורניים. ולמרות זאת, שני לא שיערה שהיא תצטרך לחלוב תחת אש, כשטילים התפוצצו באזור וגם פגעו ברפת, לא רחוק ממנה.
בהמשך נסענו גם אל הרפת בקיבוץ צאלים, הרפת מספר אחת בארץ, עם "הפרות הכי טובות". הרפת שמנוהלת ומובלת על-ידי נשים מגלה שנותרו עוד מקומות שבהם המונח "עבודה עברית" הוא לא סתם סיסמה. "כשהצוות הוא מקומי הוא אכפתי. זה יותר ממישהו שבא רק בשביל הפרנסה שלו לשנה, שנתיים, שלוש", סיפרה הגר קון, מנהלת הרפת.