מארק, 94, הוא ניצול שואה עיוור מברית המועצות, שחי כיום בהוסטל בירושלים וחווה בדידות קשה כבר שנים ארוכות - מאז שאיבד את רעייתו לפני כמעט 30 שנה. מלבד העיוורון, הוא סובל מבעיות בריאותיות נוספות, בפיו נותרו רק שיניים ספורות והוא נאלץ להסתדר מבלי לדעת עברית. "מרגע שהתעוורתי אני מרגיש שאני לא יכול לעשות כלום לבד ועד כמה אני תלוי בסביבה שלי. מספיק שמישהו מחזיר את נעלי הבית ואת מקל ההליכה שלי למקום הלא נכון, וזה כבר מקשה עליי", הוא מספר ל-N12 בקול חנוק.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

על אף שמצבו הכלכלי של מארק רעוע והוא חי בעוני מהקצבאות הדלות, הוא לא מתלונן לרגע ואת צירוף המילים 'אין לי' לא תשמעו אותו אומר בקולו, שמכיר תודה על המעט שיש. "יש לי קורת גג חמימה עם מטבחון ואני מודה לאלוהים שנתן לי את הכוח להגיע לארץ", הוא מדגיש במבט מבויש. אך למי שמתבונן מהצד בתנאים שבהם הוא חי בדירת החדר שקיבל בהוסטל, ברור כי הוא סובל ממצוקה אמיתית בדומה לניצולי שואה רבים. החדר שבו הוא מתגורר ישן, קטן ועומד ריק כמעט לגמרי. אותה הזנחה למעשה מלווה את מארק במשך כל חייו, שעסוק בלשרוד עוד מהרגע שנולד.

מארק נולד בעיר מליטופול שבאוקראינה לבית דתי ודל אמצעים. בילדותו נהג לדבר בבית אידיש ומחוצה לו רוסית. כשזוועות השואה פרצו בארץ הולדתו של מארק, מלאו לו 14 שנה ומשפחתו החליטה לנוס על נפשה. "ברחתי עם ההורים שלי, אחותי הקטנה שהייתה אז בת שנתיים, סבתא ואחד הדודים להרי אורל - זה היה מסע ארוך שנמשך כמה חודשים. בזמן הנסיעות הצפופות ראיתי אנשים נהרגים, הרבה פצועים וחולים. הגענו לשם בדיוק בתקופה שבה התחיל השלג, היינו מורעבים ולא לבושים כנדרש", נזכר מארק בכאב.

"היה רעב תמידי, קשה להבין את הסבל"

 הצלחת לעכל את המראות הקשים שנאלצת לראות מקרוב בגיל צעיר?

"לא היה זמן לחשוב. בהתחלה לא חשבתי על כלום, לא הצלחתי לתאר בראש מה זה אומר מלחמה. כשהתחילו ההפצצות וראיתי אנשים נרצחים, הבנתי עד כמה זה מפחיד. לזה נלווה גם חוסר הודאות בלעזוב את הבית ולברוח למקום שהוא לא נודע. לא היה זמן לחשוב על הפחד, כל הזמן היינו בלחץ ממה שהיה ועתיד להתרחש. אחותי הייתה חולה לאורך המסע והייתי צריך להחזיק אותה במשך זמן ממושך על הידיים. קשה להבין את הסבל ואת הייסורים בזמן השואה, היה רעב תמידי".

כשהסתיימה מלחמת העולם השנייה, נאבק מארק בשיניים כדי לשוב לעיר הולדתו ועשה לשם את הדרך לבדו בשנת 1944: "הייתי עם תיק גב קטן ושקית שהכילה שני תפוחי אדמה. כשהגעתי סוף סוף למליטופול, הכול שם היה הרוס וכמעט ולא היו יהודים. לא היה לי איפה להיות עד שמצאתי קרובת משפחה רחוקה, שהייתה ערירית והכניסה אותי לבית שלה. היא נתנה לי סמרטוט וישנתי על הרצפה", הוא מתאר את התקופה הקשה. "הבאתי איתי בתיק כלי עבודה לתיקון בנעליים וזה מה שהציל אותי. ישבתי בחוץ כדי לתקן לאנשים את מה שהיו צריכים ומזה ניסיתי להתפרנס".

לדבריו, הרעב הכבד מתקופת השואה ליווה אותו גם בשנים שלאחר מכן: "כשלמדתי באוניברסיטה מכניקה ואלקטרוניקה היתרון שם היה חדר האוכל, שהגיש לנו פעמיים ביום ארוחה. בשנתיים שלאחר מכן, התמודדנו עם רעב לא פשוט, היו מחלקים לנו תלושי מזון וקיבלנו 400 גרם לחם ליום. נאלצנו לחפש אוכל בזבל ולנסות לבשל עם קליפות תפוחי האדמה שמצאנו ברחוב".

לאורך השנים, התפרנס מארק מעבודתו כמהנדס, אך אובדן הראייה שלו היווה עבורו מכשול. כבר בשנת 1963 ראייתו החלה להידרדר ולכן, עבר שני ניתוחים באוקראינה. בשנת 1992 רעייתו חלתה בסרטן והוא היה לצידה במהלך התקופה החשוכה כששנה לאחר מכן, עלו השניים לישראל, בעוד שבנם נותר באוקראינה.

איך נראתה התקופה שאחרי העלייה לארץ?

"הייתי בן 66 ואחרי שנה רעייתי נפטרה. היה לי מאוד קשה להתקיים לבד ולחיות בלעדיה, ועם השנים איבדתי את הראייה לגמרי. כשאשתי חלתה בסרטן, בישלתי בשבילה ונסעתי איתה לטיפולים. זו הייתה תקופה לא פשוטה והגעתי בה למצב של תת משקל".

"חושש שאשפוך על עצמי מים רותחים"

מאז שמארק התעוור, הוא נמצא במאבק יום-יומי וחש תלות רבה, שאינה מאפשרת לו לבצע בעצמו פעולות בסיסיות. "נסי לקשור את העיניים לחצי שעה ולנסות להסתדר בכוחות עצמך בבית שאת מכירה, ככה אני חי", אמר בכאב. "זה מגיע למצבים נוראיים. כשאני רוצה לשתות תה, למשל, אני חושש שאשפוך על עצמי מים רותחים".

מלבד העיוורון, הוא סובל מאלרגיות, מבעיות שתן ובמערכת העיכול, ומכאבים בלב ובעצמות. "אין לי עם מי לדבר, אז אני משתדל להאזין לרדיו ולהרצאות מוקלטות. גם טלוויזיה אין לי בבית, לא יכול לתפעל אותה לבד. נשארו לי שמונה שיניים ואני סובל מהרבה בעיות רפואיות. עברתי גם בארץ ניתוחים", הוא מספר. "יש לי נסיעות קשות לרופאים ואני זקוק למתנדבים שיסיעו אותי. האלרגיות שיש לי גורמות לי להרגיש בחילות בנסיעות, בעיקר בתחבורה הציבורית".

בנוסף לכל אלו, אי ידיעתו את השפה העברית היא מכשול בפני עצמו: "היה לי ממש קשה כשהגעתי לכאן מבלי לדעת עברית. אני עד עכשיו לא מכיר את השפה. נבצר ממני ללמוד באולפן כשעליתי לארץ, כי כבר אז איבדתי את הראייה בעין אחת".

המצוקה החריפה בקורונה

הבדידות, המצוקה הכלכלית והקשיים הרבים שעמם מתמודד מארק החריפו אף יותר בשנה האחרונה לנוכח הקורונה. "אני בקושי יצאתי מהבית, לא יכול לצאת לבד בגלל העיוורון ורק כשמתאפשר המטפל שלי מוציא אותי לסיבוב של חצי שעה, לא יותר. לא פגשתי את הבן שלי שחי באוקראינה הרבה זמן ואני מרגיש לבד". לצד זאת, הוא מציין כי לאחר שסבל מקור במשך תקופה, העמותה לעזרה מיידית לניצולי שואה שמלווה אותו, סיפקה לו מזגן, שלפני כן לא היה לו משום שאין ידו משגת.

"המתנדבים שמשוחחים איתי נותנים לי תחושה שדואגים לי ואני מודה להם מכל הלב. אני קורא לכולם להתנדב ובכך להיתרם. זו מצווה עילאית, בן אדם שעוזר לאחר בשעת צרה עושה מצווה", אומר מארק לסיום ומשדר אופטימיות.

ניתן לתרום למארק, המלווה על ידי "העמותה לעזרה מיידית לניצולי השואה" - באמצעות מספר הטלפון של העמותה 055-2777555 או פנייה באמצעות דף הפייסבוק.