ראש הממשלה ושכן שלו יורדים ביחד במעלית בדרך לעבודה – היום זה נשמע כמו קטע מסיפור בדיוני, אך עד 4 בנובמבר 1995 זו הייתה המציאות היום-יומית של דיירי הבניין שבו התגורר יצחק רבין, ברחוב רב אשי 5 בתל אביב. המפגשים האנושיים עם השכן "הג'ינג'י" זכורים עד היום לטובה - והרגעים הקטנים נטמעו בקירות והפכו לחלק מהבניין: "הצעתי לו לטעום חתיכת עוגה, הוא רצה לקחת אבל לאה העיפה לו את היד ואמרה לו 'אסור לך'".
משפחת רבין התגוררה במשך שנים רבות בשכונת נווה אביבים. בשנת 1992, לאחר ניצחונו של רבין בבחירות, השמחה בבניין הייתה גדולה. "אני לא אשכח את הרגע שחיים יבין אמר 'מהפך' ושמעתי את כל הרחוב שואג כמו שאי אפשר לתאר, כמו במשחק כדורגל", מתאר ערן פוגל, אחד השכנים - שהיה אז רק נער. הזוג רבין, שהיה מתגורר באמצע השבוע במעון הרשמי של ראש הממשלה בירושלים, היה שוהה בדירה הפרטית ברמת אביב בין הימים רביעי לשבת.
ב-4 בנובמבר 1995 בבוקר, ערן ויצחק נפגשו במעלית, שעות לפני עצרת השלום המתוכננת בכיכר מלכי ישראל. "רבין היה נורא מתוח, ראיתי את זה על פניו", מספר ערן. "אני זוכר שחיבקתי אותו ,ואמרתי לו – 'יצחק, היום בערב תראה כמה העם הזה מוקיר לך תודה ואוהב אותך' והוא, הססן כהרגלו, מובך, סמוק, שואל אותי בביישנות של ילד: 'תגיד ערן, יבואו בכלל אנשים? למה שאנשים יצאו בכלל מהבית?"
"בתגובה אני, ילד חצוף בן 19, פונה ללאה ואומר לה - "לאה, את מוכנה להרגיע את בעלך?", נזכר פוגל, היום בן 45. " בערב שוב ירדנו ביחד במעלית ולאה קרנה מאושר, בחיים לא ראיתי אותה כל כך מאושרת. נפרדנו בנשיקות וחיבוקים. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את יצחק".
"הייתי רואה אותו יותר מהנכדים שלו"
פוגל גר מאז 1987 בצמוד לדלתם של לאה ויצחק רבין ז"ל בקומה השמינית בבניין. פוגל, שהיה אז נער, מתאר את היחסים הקרובים שנרקמו בין המשפחות. "הוא אחד האנשים הכי קרובים שהיו לי בילדות - היינו מתראים המון, הייתי רואה אותו יותר מהנכדים שלו. כל יום שישי וחג הייתי בא אליהם. הוא מאוד אהב מערבונים אז הייתי מביא לו מספריית וידאו. היו לנו יחסים מאוד חמים והייתי מעדכן אותו גם בדברים אישיים".
פוגל נזכר: "פעם, כשההורים שלי היו בחו"ל והייתה לי הפסקת חשמל, הוא ישב איתי בסלון וחיכה עד שחזר האור. לא היו לו גינונים או פוזה, הוא היה צנוע ופשוט. האבטחה פשוט לא הייתה קיימת אז, הדלת שלו הייתה פתוחה והיו באים אליו אורחים, שהיו יכולים להיכנס בלי שום בדיקות או רישום. האבטחה הייתה כל כך מזערית שאפילו את הרכב שלנו גנבו מתוך הבניין".
אביבה פריד (84) גרה בקומת הכניסה של הבניין והתחברה עם לאה. "בזמן שיצחק היה בחו"ל היא התדפקה על דלתי ואמרה 'באתי להציג את עצמי', סיפרה שהיא לבד, ושאלה אם אפשר להזמין אותי לארוחת ערב. היא הייתה בשלנית מעולה. ישבנו הרבה בחדר העבודה של יצחק".
"לא הרגשנו שלהיות שכנים של ראש הממשלה זה משהו מיוחד, אלא הדבר הכי טבעי בעולם", אביבה מבהירה. "הוא היה שכן טוב, כשהלכתי עם ערימת ספרים או מצרכים הוא היה בא לקראתי לעזור. ההרגשה הייתה שהם דיירים רגילים, לא בניין שצריך ללכת בו על בהונות".
"הדלת שלו הייתה פתוחה והיו באים אליו אורחים, שהיו יכולים להיכנס בלי שום בדיקות או רישום. האבטחה הייתה כל כך מזערית שאפילו את הרכב שלנו גנבו מתוך הבניין"
דרורה טקולה שלומי (73) נכנסה לגור בבניין עם תאומות בנות כמה חודשים. "הפגישה הראשונה שלי הייתה עם לאה. היא פינתה לי את המעלית כדי שאוכל לעלות עם עגלת התינוקות והייתי מאוד מופתעת. כשיצחק היה מגיע לא הייתה פעם אחת שהוא לא היה מחזיק לי את הדלת כדי שאוכל להיכנס לפניו. הוא לא שמר בכלל על שום דיסטנס איתנו, תמיד האיר פנים, גם בשיא הלחץ".
השכנה דרורה היא זו שהציעה ליצחק חתיכת עוגה, כשחזרה מפיקניק עם הילדים, וזכתה לראות את הדינמיקה של בני הזוג רבין. לדבריה, למרות מעמדו הציבורי רבין היה צנוע מאוד במפגשים עם השכנים: "כשיצא לנו במקרה, כשלא הייתי עמוסת עגלות וחבילות, להיות איתו במעלית אחת - אם הסתכלתי לו לתוך העיניים הוא ישר הסמיק ונעשה אדום. הוא היה מאוד ביישן".
כשרבין נשאר מחוץ למקלט
בתקופת מלחמת המפרץ בשנת 1991 התהדקו היחסים בין השכנים לבניין, ששהו ביחד באותו המקלט. "רבין אמר שעדיף מקלט על חדר אטום אז ירדנו איתו", סיפר ערן. דרורה מוסיפה כי "באחת הפעמים שהיו אזעקות הבן שלי הלך לסגור את הדלת של המקלט ואז מישהו דפק מבחוץ והתברר שזה רבין".
האווירה בשכונה השקטה החלה להשתנות לאחר הסכמי אוסלו, שהובילו להפגנות קבועות מול הבניין בכל סוף שבוע. "זה התחיל ב-1993, בכל יום שישי, מהשעה 15:00 ועד לכניסת השבת", מספר ערן. "היו שם כמה עשרות מפגינים שהיו עושים רעש נוראי והורסים לנו את מנוחת השבת. הם היו שורקים במשרוקיות וצועקים קללות איומות כמו 'בוגד', 'שיכור', 'רוצח', ו'בדם ואש את רבין נגרש'".
וכיצד הגיב ראש הממשלה למחאות מתחת לבית? "הם היו מתקרבים אליו כשהוא הגיע עם הרכב, הוא היה משפיל את הראש ומיד חומק למעלית", נזכר ערן. "ראו שזה התיש אותו אבל הוא לא דיבר על זה הרבה. בשבתות הסרט היה כפול ומכופל, הם היו באים במאות באוטובוסים, כל הרחוב היה מפוצץ באנשים".
"רק אני ולאה רבין, שהייתה מאוד כועסת ומפוחדת, היינו עומדים מול המפגינים האלה", הוא מבהיר. "פשוט מראים נוכחות, והם אמרו לה 'חכי חכי, יבוא יום ונתלה אותך כמו את אשתו של מוסוליני'". דרורה מוסיפה: "זו הייתה תקופה נוראית - אני אמרתי שזה ייגמר רע. גרנו מתחת לדירה של רבין, בדירה עורפית שפנתה לגינה, ובכל יום שישי מהבוקר היא התמלאה באנשי ימין שהיו צועקים בקולי קולות".
ב-9 באוקטובר 1994 נחטף על ידי החמאס החייל נחשון וקסמן, והוחזק כבן ערובה במשך שישה ימים, עד שנרצח בעקבות ניסיון כושל של צה"ל לחלצו. "אני זוכרת את הערב ביום שישי שאני באתי ורבין יצא עם פנים חמורות סבר", מספרת אביבה. "זה היה הערב שבו נחשון וקסמן נהרג, והוא יצא למסיבת עיתונאים כדי להודיע על זה. ראיתי את הפנים הכואבות והמיוסרות של האיש והבנתי שקרה משהו".
"הם אמרו ללאה 'חכי חכי, יבוא יום ונתלה אותך כמו את אשתו של מוסוליני''"
אחרי הרצח הכול השתנה: "במשך כל ימי השבעה כל הרחוב התמלא במזכרות, פרחים ונרות שאנשים הביאו", סיפר ערן. "הייתה תחושה איומה ונוראה", נזכרת אביבה. "אלפי אנשים הגיעו, היה מצור גדול על הבניין במשך חודש ימים".
"הגעגועים גדולים מאוד לתקופה ולאיש"
דרורה סיפרה כי "מיד אחרי הרצח הבנות שלי קמו בבוקר וסיפרתי להן את זה. הן ירדו למטה והרחוב היה מלא אנשים שהדליקו נרות נשמה. עלינו לניחום אבלים אצל לאה והבית היה מאוד עמוס. ראינו באחד הימים שהגניבו את ערפאת דרך חדר האשפה שלנו".
שלושתם מספרים על געגועיהם לראש הממשלה ולשכן, יצחק רבין. "אני מאוד מתגעגעת לעממיות, להומניות, לניסיון שלו להתערות בין אנשים ולשאול אותם איך הם מרגישים ומה הם חושבים", אומרת דרורה. "הגעגועים גדולים מאוד לתקופה ולאיש", מוסיפה אביבה. "אהבתי אותו, הערכתי אותו, האמנתי בו".
דרורה ואביבה עדיין גרות באותו הבניין, אך ערן היגר לקנדה - בין היתר בהשפעת הרצח. "התייחסתי לאירוע הזה כרצח של אב משפחה. זו אחת הטראומות שלקחתי איתי לכל החיים. אני לא התאוששתי מזה והזמן עושה את זה יותר קשה. היום בדיעבד אני יודע שאחרי שקרה מה שקרה החלטתי שאני לא רוצה לחיות יותר בישראל ועברתי לקנדה. היום הכי קשה בשנה עבורי הוא 4 בנובמבר, מכיוון שלקחו לי אבא ולקחו לי מנהיג".