האשם העיקרי בתחלואות השנה הקשה שעברה עלינו אינו אדם אלא נגיף. אם היה אפשר, ביום הכיפורים הזה היינו דורשים ממנו לבקש סליחה - מהנפטרים, מהחולים, מהמובטלים, מבעלי העסקים שקרסו, מהקשישים הבודדים, מהנשים שסבלו מאלימות, מההורים שנאלצו לתמרן בין העבודה לטיפול בילדים שנותרו בבית, מהמשפחות שהידרדרו לעוני, מצוותי הרפואה המותשים ומעוד רבים אחרים. במקום זאת, שאלנו שבעה נציגי מגזרים (המתמחים לרפואה, העובדים הסוציאליים, הנשים, העצמאים, העמותות, עובדי ענף התרבות והאירועים ונהגי האוטובוסים) - ממי הם חושבים שראוי שהם יבקשו סליחה. והשנה, לצערנו, הרשימה ארוכה מתמיד.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
ד"ר ריי ביטון, יו"ר ארגון המתמחים לרפואה "מרשם"
יום הכיפורים זה זמן לחשבון נפש. מתוך מערכת חולה ומובסת, אני רוצה לבקש מכם סליחה. סליחה על הרפואה שאתם מקבלים, מאנשים בני תמותה ללא כוחות על, מותשים ועייפים בתורנות של 26 שעות, לפעמים ברגעים הכי קריטיים שלכם בחיים.
סליחה שלא הצלחתי לחשוב בבהירות כשהגעת אליי ב-3 בלילה. שלא ראיתי אותך, בעיניי הטרוטות, מעבר לאבחנה שלך. שלא השתהיתי להניח יד על כתפיך, לחייך ולהרגיע. סליחה שלא עצרתי להסביר לך למה הנשמתי את אביך, שעבדתי על אוטומט כי זו הדרך היחידה שלנו לשרוד את התשישות.
סליחה על שאיבדנו את החמלה והאמפתיה. העומס והשחיקה הכריעו אותנו. סליחה שבזמן שנאבקת לנשום, אני חשבתי רק על הבית והמיטה שלי, מייחלת להניח את הראש רק לדקה. סליחה שלא יכולתי להקל במעט על כאבך, שהיית לבד בזמן שהתרוצצתי בין יתר החולים, מנסה בשארית כוחותיי למנוע מהכל להתמוטט. סליחה אהוב שלי על שנים של לילות ארוכים לבד עם שתי ילדות קטנות. סליחה קטנטנות שלי, על כל מסיבה שבה לא נכחתי, על איסוף מהגן שפספסתי, על פצעים שלכן שלא חבשתי בזמן שטיפלתי בפצעים של אחרים.
סליחה על שעוד לא ניצחנו, שאנחנו עדיין עושים תורנויות של 26 שעות ברצף וזאת הרפואה שאתם מקבלים. סליחה על זה שהתורנויות האלה חונקות את המחשבה שלנו, את החמלה והאמפתיה. הן פוגעות בכם, בנו ובמשפחות שלנו, הן עוול שפשוט מוכרחים להפסיק. סליחה שזה עוד קורה. וסליחה כי אני יודעת שהייתי יכולה להיות טובה יותר. אני רוצה לתת את כל כולי, זה מגיע לכם, זה מגיע לנו. סליחה על זה שבסופו של יום, כולנו משלמים את המחיר.
ענבל חרמוני, יו"ר איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים
השנה האחרונה העלתה על פני השטח את מצוקתה של המערכת אשר אמורה לטפל באזרחים במצוקה. בימים אלה של חשבון נפש אישי, קהילתי ולאומי, אני רוצה להתנצל בפני תושבי ותושבות ישראל על מדיניות ההזנחה המתמשכת של החברה הישראלית על ידי המנהיגים שלנו, ועל הפגיעה האנושה במי שנמצא במצוקה בשגרה וביתר שאת בחירום.
רעב, מחסור, היעדר אמצעים דיגיטליים ללימודים מרחוק המייצר פערים, חשיפה לאלימות - כל אלו אינם גזרות גורל. הן כולן תופעות חברתיות שהמדינה מעצם קיומה אמורה לקחת עליהן אחריות, לקבוע מדיניות לצמצום היקפן, ולהשקיע משאבים, כן, להשקיע משאבים וכסף, על מנת לייצר חברה בריאה, חסינה ומתוקנת. בטווח הרחוק השקעה חברתית שכזו מניבה פירות, מונעת הוצאות מיותרות בעתיד ומחזקת את הסולידריות. אני מצטערת על כך שחסרים עדיין המנהיגים שירחיקו ראות, וייצרו את המדיניות לטווח הרחוק ולא רק לפופוליזם המיידי או לכיבוי השריפות.
אני מתנצלת בפני א', קשיש ערירי בן 83, שיושב לבד בביתו מזה חודשים ארוכים, מתקשה בהשגת תרופות ומזון החיוניים לו, וסובל מבדידות איומה. לא הצלחנו עדיין להגיע אליו מפאת עומס, ומחסור בעובדים שיעשו זאת. אני מתנצלת בפני ג', שחיכתה זמן רב מדי לחקירת משטרה המותאמת לילדים מתחת לגיל 14, בגין אונס שעברה, מאחר והעומס, והמחסור בעובדים, שעליו אנחנו מתריעים ללא הרף, לא אפשר להגיע אליה בזמן.
"רעב, מחסור, חשיפה לאלימות - הם אינם גזרות גורל. מתנצלת בפני תושבי ישראל על ההזנחה המתמשכת מצד המנהיגים שלנו, ובפני העובדים הסוציאליים שנושאים לבד על כתפיהם הצרות את מצוקות האזרחים כולם"
אני מתנצלת בפני משפחת פ', משפחה של 6 נפשות, שנזקקת כעת לשירותים החברתיים מאחר ושני בני הזוג הוצאו לחל"ת והמשפחה מצאה את עצמה שקועה בחובות וללא יכולת להתפרנס. המתחים והלחצים עומדים להכריע את המשפחה, אך זוהי המשפחה ה-520 ברשימת התיקים של העובדת הסוציאלית שאמורה לטפל בה. עם כל רצונה הטוב, אותה עו"ס לא יכולה להקדיש למשפחה הזו את תשומת הלב המקצועית והאנושית לה הם זקוקים, ונראה כי מצב המשפחה, הכלכלי והנפשי, הולך ומידרדר.
אני מתנצלת בפני העובדות והעובדים הסוציאליים, אשר נאלצים לעבוד בעומס לא סביר ונושאים על כתפיהם הצרות, לבדם, ללא גיבוי מהמדינה ששלחה אותם לעשות זאת, את מצוקות האזרחים כולם. כל זאת בשכר שהוא עדיין מביש ובתנאי העסקה לא ראויים, תוך כדי אלימות המופנית כלפיהם. אני מתנצלת בפני אזרחי ישראל על כך שהמגפה החברתית-כלכלית שקיימת פה כבר מספר עשורים, אינה מטופלת כיאות כתוצאה ממדיניות חסרה, שגויה ולעיתים מרושעת.
אני מאחלת לכל אזרחי ישראל שנזכה למנהיגות שרואה אותנו ופועלת למעננו, ושרשת הביטחון הסוציאלי לכלל התושבים, שמגיעה לכולנו בזכות ולא בחסד, תהיה אמיתית, מתוקצבת ויעילה.
עו"ד מיכל גרא מרגליות, מנכ"לית שדולת הנשים בישראל
סליחה מעומק הלב. סליחה מכל הנרצחות שהמדינה לא טרחה לתת תשובה למצוקה שלהן. סליחה מכל מי שהתקשרה למוקד 100 אבל ניתקה כי פחדה. סליחה מעשרות אלפי הנשים שחיות במערכות יחסים אלימות, בלי מוצא, בלי תקווה. סליחה מכל הנשים שבן הזוג האלים שלהן היה במאסר, שוחרר בלי טיפול וחזר הביתה רק כדי לרצוח אותן.
סליחה שלא הצלחנו לשכנע את הממשלה להקים חמ"ל חירום לטיפול בנפגעות אלימות במשבר הקורונה. ידענו והתרענו שסגר מביא איתו עלייה משמעותית באלימות במשפחה, שנשים שנשארות סגורות עם הפוגע שלהן 24 שעות ביממה בתקופה של חוסר ודאות ומשבר כלכלי יחוו רק יותר אלימות. סליחה מכל הנשים שהתקשרו למוקד הרווחה ולא קיבלו מענה מעובדות סוציאליות רק בגלל שלא דיברו עברית.
סליחה ממי שנשארה במערכת יחסים אלימה רק כי לא הייתה לה אפשרות כלכלית אחרת. סליחה מהנשים שבני הזוג שלהן היו צריכים ללכת לטיפול, אבל טיפול בגברים אלימים לא נמצא מספיק גבוה בסדרי העדיפויות, למרות שמחקר שלנו מוכיח שטיפול ושיקום של גברים אלימים טוב יותר להם ולמשפחה, וזול יותר כלכלית למדינה מאשר שהייה ממושכת בבית הסוהר.
"סליחה מכל הנשים שבן הזוג האלים שלהן היה במאסר, שוחרר בלי טיפול וחזר הביתה רק כדי לרצוח אותן... עבור חלקכן זה מאוחר מדי, אבל רובכן יכולות לחיות חיים הרבה יותר טובים, אם תפסיקו להיות שקופות בפני מי שאמורים להיות אחראים על חייכן, ביטחונכן ורווחתכן"
סליחה מכל הילדות והילדים שנחשפו לאלימות בבית ולא קיבלו טיפול. אנחנו יודעות היטב שמדובר במעגל אכזרי מאוד, שבו גדלים הסיכויים של ילדים שנחשפים לאלימות להפוך לפוגעים בעצמם, ושל ילדות להפוך לנפגעות בעצמן. ובכל זאת, למרות שכל זה ידוע, יש מעט מאוד משאבים לטיפול בילדות וילדים, וכך העתיד של הילדים האלה נגזר מראש.
סליחה שלא הצלחנו ללחוץ על הממשלה כדי שתזרים את מלוא הכסף שנקבע בתוכנית הלאומית למאבק באלימות נגד נשים, וקיבלנו רק פירורים ממנו. אנחנו יודעות שהכסף הזה מציל חיים, לא ברור לנו למה הממשלה לא מבינה את זה. סליחה מהנערות והנשים שעדיין נאלצות לשמוע שהן אשמות באונס שלהן, שהן שתו יותר מדי, התלבשו חשוף מדי, נהנו יותר מדי. סליחה שלא הצלחנו עדיין לגרום לגורמים בכירים בממשלה לגנות ולהוקיע מעשי אונס באותו ווליום שהם מגנים התבטאויות ומעשים שמשתלמים להם פוליטית.
סליחה שלא שכנענו את משרד החינוך כמה חשוב חינוך לשוויון מגדרי כדי לזהות ולהינצל ממערכות יחסים אלימות, ולתת הזדמנויות טובות יותר לחיים לילדות, נערות ונשים. הרי כולנו יודעים שכל עוד יחסי הכוח בין נשים לגברים לא יהיו שוויוניים, יהיו פגיעות מיניות ואלימות במשפחה, וכולנו גם יודעים שאת יחסי הכוח האלה צריך לשבור בגיל צעיר. סליחה על חטא שחטאנו לפניכן. עבור חלקכן זה מאוחר מדי, אבל רובכן יכולות לחיות חיים הרבה יותר טובים, אם תפסיקו להיות שקופות בפני מי שאמורים להיות אחראים על חייכן, ביטחונכן ורווחתכן.
עו"ד רועי כהן, נשיא להב - לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל
מרץ 2020. נגיף הקורונה. המכה לא פוסחת על ישראל. הכאוס הולך וגדל. הוא פוגע בכולם, לא מבחין בין דת, גזע או מגדר. אבל את הנוק-אאוט סופגים החלשים ביותר, העצמאים ובעלי העסקים הקטנים. ערב שבת. ישיבה בהולה במשרד האוצר. כל ירושלים רועדת לשמע הצעקות שלי. כולם דיברו על מחסור במכונות הנשמה לחולי הקורונה הקשים, אף אחד לא דיבר על מכונות ההנשמה לעצמאים שבמחי יד נאלצו לסגור את העסקים שלהם ונותרו עם 100% הוצאות שוטפות, אך עם אפס הכנסות.
ממשלת ישראל נתפסה עם המכנסיים למטה מול ציבור העצמאים בלי מודל פיצוי, בלי כלים לסייע. הכול טלאי על טלאי. באותו הרגע ידעתי, זה להיות או לחדול. במשך החודשים שלאחר מכן, הובלתי הפגנות של עשרות אלפי עצמאים בירושלים, מול כנסת ישראל, בכיכר רבין, מול בית ראש הממשלה, מול בית שר האוצר. כולם יצאו להילחם על הפרנסה שלהם.
ואז תוכנית המענקים לעצמאים יצאה לדרך. פעימה ועוד פעימה. לא מושלמת. אבל משמעותית. יחד, הצלחנו לנפץ את תקרת הזכוכית של המדינה ביחסה כלפי העצמאים והעסקים הקטנים. ועדיין, כיכר רבין שידעה כל כך הרבה הפגנות בתקופה האחרונה לא יבשה מדמעותיהם של כל עשרות אלפי העצמאים שנותרו מחוץ לפעימות כי "נפלו בין הכיסאות" ובכל התקופה הזו לא קיבלו ולו שקל אחד ממדינת ישראל.
"מבקש סליחה מחצי מיליון עצמאים שהמדינה הפכה אותם לאזרחים סוג ב', שיש להם רק חובות ולא זכויות. סליחה מהילדים והילדות שלהם, שנאלצים לראות את הוריהם נאבקים בשיניים ומורטים עצבים כדי לשלם את השכירות ואת החשבונות ולהביא אוכל הביתה"
ומכם, אני רוצה לבקש היום סליחה. סליחה מחצי מיליון עצמאים שהמדינה הפכה אותם לאזרחים סוג ב', שיש להם רק חובות בלי זכויות. סליחה שיש כאן מדינה אחת לשני עמים - שכירים עם ביטחון כלכלי ועצמאים המופקרים לגורלם. סליחה מהעוסקים בענף התיירות, סוכני הנסיעות ומורי הדרך, שהשמיים נסגרו ונפלו עליהם ולא נראה שיש עבורם פתרון באופק. סליחה מהמסעדנים שבכל יום מושתות עליהם עוד ועוד הגבלות שלא מאפשרות להם לשרוד.
סליחה מעולם התרבות - השחקנים, עובדי הבמה, הסאונדמנים והתאורנים. דווקא בימים אלה שבהם הייאוש שוטף כל פיסה טובה של אופטימיות, החלל שהותיר אחריו עולם התרבות כבד מנשוא. סליחה ממי שדבק בהם ג'וק היזמות, שאזרו עוז ופתחו עסקים בין אוקטובר 2019 לינואר 2020 ומשום מה המדינה לא מזכה אותם בפיצוי. סליחה ממי שלא קיבלו פטור מארנונה כי לא הפסידו מעל 60% במחזור, למרות שאם היו מפסידים סכום כזה כנראה שבמקום ארנונה היו צריכים לפנות לפשיטת רגל.
סליחה מכל מי שחיכו שיוכלו לבחור אם להגיש בקשה לפיצוי לפי 2018 או 2019 ועכשיו כשאפשר לבחור, זה כבר לא רלוונטי כי העסק נסגר. סליחה מכל הילדים והילדות של אותם מאות אלפי עצמאים ובעלי עסקים, שנאלצים לראות את הוריהם נאבקים בשיניים ומורטים עצבים כדי לשלם את השכירות ואת החשבונות ולהביא אוכל הביתה. סליחה שנאלצתי לסכן את חייכם והוצאתי אתכם להפגנות גדולות ולשיירות רכבים בזמן הקורונה כדי להיאבק על מה שמגיע לנו, את מה ששילמנו עבורו כל השנים.
סליחה על זה שלהב הובילה כבר 31 הצעות חוק לדמי אבטלה לעצמאים, וכנסת ישראל פעם אחר פעם דוחה אותן ומסרבת להעניק רשת ביטחון סוציאלית לעצמאים. ועוד סליחה אחת אחרונה. סליחה מראש הממשלה. סליחה שהטרדתי אותך בכל התקופה הזו. במכתבים, בישיבות במשרדך , ב"זום". רק רציתי שתדע, שמאחורי כל המספרים והסטטיסטיקות שמציגים אנשי המקצוע שסביבך, עומדים אנשים עם משפחות וילדים. שרק רוצים להתפרנס בכבוד. שלצערי הרב מאוד, איבדו כל אמון במדינה. והיום הם יודעים, אחרי שנכוו קשות, שבפעם הבאה (שנקווה שלא תהיה) הם יוכלו לסמוך רק על עצמם. הם חייבים, כדי לשרוד.
ליאור פינקל-פרל, מנכ"לית "מנהיגות אזרחית" - ארגון הגג של המגזר השלישי בישראל
ביום הכיפורים הקרוב, אני בוחרת לבקש סליחה בשמו של המגזר השלישי, עמותות וארגונים חברתיים בישראל, על שקרסו תחת הנטל ולא הצליחו לתת מענה לכל מי שצריך אותם, למרות כל הרצון הטוב. לאלפי משפחות העוני החדשות שנכנסו למעגל האבטלה ותבעו סלי מזון - אין כפרה. לנערה שסגרו את המסגרת השיקומית שלה - אין כפרה. ל-582 בני נוער בסיכון ששוטטו ברחובות מאז פרוץ המשבר - אין כפרה. ל-1,100 הפונים החדשים למוקדי סיוע נפשי - אין כפרה. ל-50 אלף נפגעות ונפגעי תקיפה מינית השנה - אין כפרה. לכ-200 אלף עובדי מגזר שלישי שנאלצו לצאת לחל"ת ובספק אם יהיה להם לאן לחזור - אין כפרה.
כי למרות שעמותות הן קו החזית בסיוע לאזרח בתקופת משבר, ממשלת ישראל לא השכילה להבין שכדי לשמר את רצף השירותים החברתיים ואת עצם התשתית החברתית של ישראל, העמותות בעצמן זקוקות לסיוע תקציבי מיידי. ולא כזה שמתוקצב "על הקרח", שמגיע אחרי מאבק עיקש, ולא כזה שמגיע רק לעמותה שבשקלים האחרונים שלה נאלצת לשלם לרואי חשבון, או לעמותה שלא פיטרה את כל עובדיה כדי שיישאר מי שיוכל להתעסק בכל הבירוקרטיה. ועד שכבר הבינו, אז רק 3% מכל ההבטחות תורגמו בפועל לכסף שראתה קופת הארגונים עד לרגע זה.
למה גם אחרי כל אלה, העמותות שהוציאו עובדים לחל"ת והמשיכו לפעול בהתנדבות ולהפעיל מתנדבים נוספים, העמותות שלא הרשו לעצמן להפסיק לפעול מתוך אחריות לאומית, עדיין לא זכאיות לשום סיוע? גם אחרי שכל אחד ואחד מהארגונים ביצע קיצוץ רוחבי, הוציא לחל"ת, הכניס את היד לכיס הלוך ושוב, ביטל אירועי התרמה כי אין אירועים, ואין כסף לתרום, למה גם אחרי כל אלה - העמותות לא הרשו לעצמן להפסיק לפעול מתוך אחריות לאומית, ועדיין לא היו זכאיות לשום סיוע? עמותות שהפעילו מתנדבים "נענשו" על כך.
"סליחה בשם העמותות והארגונים החברתיים על שקרסו תחת הנטל. לאלפי משפחות העוני החדשות, לנערים והנערות שנותרו ללא מסגרת או קורת גג, לעשרות אלפי נפגעות תקיפה מינית - אין כפרה"
נשאלת השאלה - איפה האינטרס המשותף? מדוע משפחות הפריפריה, נוער בסיכון, אנשים עם מוגבלויות, נפגעי תקיפה מינית, האוכלוסיות הכי מוחלשות בישראל – מדוע הם לא היו הראשונים לקבל? ומה לגבי הארגונים שעוסקים בשגרה במשבר האקלים וקידום שוויון מגדרי? הסיוע להם לא חשוב?
אפשר לומר שקלנדרית, שנת תש"פ מאחורינו. אולם בפועל, המצב הכלכלי הקריטי שאליו נקלעו העמותות ימשיך להדהד כמה שנים טובות קדימה. כי בלתי אפשרי לתכנן את השנה הבאה ולהתחייב לחלוקת מזון ל-12 אלף משפחות בישראל כשהעמותות במצב פיננסי קריטי, וכי אחת מתוך שלוש עמותות ממילא כבר סגרה שערים והפסיקה פעילות.
את תש"פ אנחנו מסיימים לפי דוח "עלם" עם עלייה של 405 בקריאות מצוקה, עם עלייה של 47% במספר בני הנוער בסיכון שנמצאו ברחובות בהשוואה לשנה שעברה, עם 4,800 בני נוער בסיכון שהתחננו לעזרה. תמונת המצב מחמירה אם מצרפים את נתוני עמותת ער"ן שמצביעים על פי 2 פניות מצוקה, 1,100 קריאות ביום!! בהן 70 דיווחי אובדנות על רקע כלכלי, לעומת רק 10 מקרים כאלה אשתקד. לכל אלה תוסיפו אחד מכל חמישה ישראלים שקיצץ במהלך משבר הקורונה בהוצאות המזון, ועוד 50 אלף נפגעי תקיפה מינית שהצטרפו אלינו השנה, ועם תקציב מדינה שמאפשר ביטחון תזונתי רק ל-11 אלף משפחות מתוך 160 אלף שפונות לארגוני המזון, כך לפי ארגון "לתת".
עם המספרים הללו אנו יוצאים ליום הכיפורים, כמועד שמזמן לנו די זמן לעצור ולחשוב מחדש על סדרי העדיפויות שלנו כחברה, וחשוב לי שיהיה ברור - אנו כארגון גג נעשה הכול כדי לסייע ולחבר במישור הפילנתרופי, ונשמור על המגזר השלישי עם הראש מעל המים, אולם ממשלה לא יכולה להרשות לעצמה להטיל את כל יהבה על פילנתרופיה. אני תקווה שפסח הקרוב ייראה אחרת, ושהצדק התקציבי ייעשה.
עופר שטרית, יו"ר משותף לוועד הפעולה של תעשיית התרבות והאירועים
כשהאנושות כולה נלחמת במגפה, כשכלכלות כל העולם נאנקות תחת נטל ההתמודדות, כשהאנשים מחפשים בטחון וודאות, קל להזיז הצידה את כל מה שאינו חלק מההישרדות, לבטל את הלא הכרחי, את המותרות. אבל אם חשבתם שתרבות או אירועים הם מותרות, תחשבו על החיים שלכם בלי להמריא מהמוסיקה בהופעות, בלי לצאת נפעמים מהצגת תיאטרון או מופע מחול, בלי להתרגש בשמחות משפחתיות, בלי האדרנלין במרוצים, בלי לבכות בקולנוע, בלי לצחוק בסטנדאפ. תרבות ואירועים הם הם טעם החיים!
אני מתנצל בפני כל שוחרי התרבות, מבוגרים וצעירים. אני מתנצל בפני הזוגות הצעירים והמשפחות שלהם. אני מתנצל בפני מסיימי התיכון ומסיימי התואר. אני מתנצל בפני כל הילדים של החופש הגדול וההורים המותשים. אני מתנצל בפני הנשמות הכואבות שחיפשו רגעים של התרוממות נפש. תרבות ואירועים הם עוגן השפיות והנורמליות של כולנו. כבר חצי שנה ש-200 אלף עובדי תעשיית התרבות והאירועים בישראל מושבתים, כמעט באופן מוחלט. חצי שנה בלי פרנסה, חצי שנה בלי חיוניות ויצירה, חצי שנה בלי מימוש עצמי ובטחון אישי ומשפחתי.
האמנים, היוצרים, פועלי הבמה, הסאונד וההגברה, המפיקים ואנשי השיווק, המעצבים ואנשי ההסעדה ועוד עשרות תחומי מקצוע ויצירה - כולנו מתגעגעים לפעימת הלב החסרה רגע לפני פתיחת דלתות האירוע. אנחנו מתגעגעים לחיוך, לשמחה ולהתרגשות שלכם. סליחה על חוסר היכולת שלנו להחזיר לכם את התבלינים של החיים, סליחה שלא הצלחנו בחצי השנה האחרונה להעניק לכם רגעים של אושר, שמחה, התרגשות וצחוק. סליחה על אובדן עוגן השפיות.
ישראל גנון, יו"ר ארגון נהגי האוטובוסים בישראל מבית ההסתדרות הלאומית
שלום לכם נוסעים יקרים, נבקש את סליחתכם על כך שהמתנתם דקות ארוכות בתחנת ההסעה, בימים חמים ובימי הגשם, על כך שנאלצתם להתגודד וחלילה להיחשף למחלת הקורונה, על כך שנשארתם בתחנה גם כשהגענו ולא היינו יכולים להעלות את כולכם, כפי שהיינו עושים בימים כתיקונם.
לצערנו הרב, תקנות הקורונה ששונו חדשות לבקרים מנעו מאיתנו להעניק לכם את השירות המיטבי כפי שהורגלתם וכפי שרצינו, מכיוון שההגבלות השונות שהוטלו והוסרו ושוב הוחזרו ובמתכונות שונות, מנעו מאיתנו להעלות את כולכם לאוטובוס, גרמו לנו לאחר, לעתים שלא בהתאם ללוח הזמנים שנקבע, ואזי נאלצנו לוודא שאנחנו עומדים בתקנות, שאנחנו שומרים כמיטב יכולתנו על בריאותכם ובטיחותכם הנוסעים.
מבקשים את סליחתכם על כך שלעתים לא הגענו לתחנה בהתאם ללוח הזמנים המתוכנן שנקבע בעתות רגיעה, בימים שבהם לא היה לחץ ועומס בכבישים, וזאת מכיוון שרבים וטובים אינם ששים להתגייס ולשרת בתפקיד חשוב וחיוני זה, הואיל ואין הגדרת מקצוע ברורה לתפקיד הנהג בתחבורה הציבורית. משום כך, כל המערך התומך - גיוס הנהג, ההכשרות הנדרשות לנהיגה בטוחה, למתן שירות, לתפקוד במצבי לחץ ותנאי דרך שונים, התאמות לשינויים בענף, קידום במהלך שנות העבודה ועוד - אינם בנמצא, ולכן תפקיד הנהג בתחבורה הציבורית אינו נחשב כלל כאטרקטיבי ונחשק, כפי שמקובל ברבות מהמדינות המפותחות בעולם.
"מבקשים סליחה מהנוסעים על שהמתנתם דקות ארוכות, שנאלצם להתגודד ולהסתכן בחשיפה לקורונה, שנאלצנו לחלוף על פניכם בתחנה מבלי לעצור. סליחה על כך שפנינו אינם מחייכים כתמול שלשום, ושהיינו קצרי סבלנות ומודאגים"
אנו מתנצלים ומבקשים סליחה על כך שפנינו אינם כתמול שלשום, שאיננו מחייכים כתמיד, ומבקשים הבנתכם על כך שלנו הנוהגים שעות רבות, לעתים בתנאי דרך קשים, עומס תחבורתי מהכבדים בעולם, ושינויים תכופים במסלולים לאור ביצוע עבודות תשתית, תאונות והפרעות אחרות, אין בקצה המסלול ובסוף קו תחנת התרעננות, כפי שנקבע והובטח לפני שנים. אין תחנה שבה נוכל להירגע, לשתות קפה, להתפנות, ולהגיע רעננים ומוכנים לנסיעה הבאה, כפי שנהוג בעולם, כפי שראוי ונכון לטובת כולנו. ולמרות זאת, אנו ממשיכים לנהוג כי זהו תפקידנו, וחשוב לנו לבצעו בבטיחות ותוך מתן השירות הטוב ביותר לטובתכם, לכן אנא סלחו לנו אם איננו מחייכים ופחות סבלניים.
צר לנו שאולי היינו קצרי סבלנות ומודאגים, שהאצנו בכם לעלות ולא להיות בקרבתנו. לצערנו הרב, רבים מחברינו הנהגים חלו במהלך עבודתם ורבים רבים אחרים נשלחו לבידוד, לאחר שחולה מאומת עלה לאוטובוס שבו נהגו. חששנו מאוד לכם הנוסעים, לבריאותנו ולבריאות משפחתנו, וגם כשהצלחנו, לאחר לחץ רב על משרד התחבורה, לאשר התקנת מחיצות הגנה שישמרו עלינו הנהגים ועליכם הנוסעים, הרי שגם זה רק בתחילת הדרך.
אנו מודים לכם על ההבנה והסבלנות, על הפרגון והתמיכה, ונקווה שנדע ימים טובים יותר לכם ציבור הנוסעים, לאחינו הנהגים ולכל אזרחי ישראל. שנה טובה, שנה של מקצועיות ובטיחות, שנה שתהיה כולה בריאות ושגשוג.