החיים בשגרה אדומה: לפני שלוש שנים עברה ליאת נגש עם שני אחיה והוריה מהמרכז לאשקלון, כדי להיות קרובים יותר למשפחה המורחבת. לאזעקות היא כבר התרגלה, אבל לא לתחושות שמתעוררות אחריהן. "זה מעורר איזה פחד, לחץ. ויש פעמים שאפילו בגלל שזה מלחיץ אותי אני מתחילה לבכות", סיפרה ליאת בת ה-11. "בפעם, פעמיים, שלוש הראשונות שהיו אזעקות אני לא הבנתי מה זה אבל נלחצתי. זה די הפך לשגרה, כל הסבבים האלה של היריות".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
מבחינתה, הסיכוי להיפגע קיים כל פעם מחדש: "כל הזמן אני מפחדת וחושבת על מה יקרה עכשיו, זה גם יום אחד יכול ליפול על המשפחה שלי איפה שהוא". והיא מקווה שחיי הילדים ברצועה ישתנו לטובה: "הילדים שחיים שם חיים במציאות קשה - פשוט מחליטים עליהם והורסים להם את החיים והם חפים מפשע".
למרות שהאזעקות הפכו לשגרה עבורה, ליאת עדיין לא הצליחה להתרגל למציאות החיים החדשה ולהתגבר על הפחד. "אני רועדת, אני מתחילה לבכות גם - זה מאוד קשה להתמודד עם זה ולא להוציא החוצה", שיתפה ליאת וסיפרה שגם עם ההורים שלה קשה לה לדבר על זה כי "כל פעם שאני אדבר איתם הם יגידו: "לא יקרה כלום, הכול בסדר, שומרים עלינו", אבל זה עדיין מעורר פחד".
בבית הספר הם מדברים הרבה על המצב. יש לליאת גם קבוצת וואטסאפ מיוחדת עם חברי הכיתה ובזמן של אזעקות הם מעדכנים זה את זה איפה כל אחד. כשהם מסתובבים ביחד בשעות אחר הצהריים, היא בודקת תמיד לפני איפה יש ממ"ד. "לפעמים יש לי תחושה כזאת שיכול לקרות משהו, בגלל זה אני בודקת או שואלת, שאני אדע לאן ללכת", הסבירה.
בכל זאת, ליאת מוצאת את הדרכים שלה להירגע ולהשתחרר מהלחץ הבלתי פוסק בצל המתיחות בדרום. "לפעמים כשאני בלחץ אז אני מתחילה לשיר או לזמזם לי משהו. או שאפילו אני גם רוקדת קצת, זה משחרר".