הם גדלו במשפחות יהודיות שונות בחו"ל, חלקם קשורים יותר לישראל וחלקם פחות. אבל דבר אחד היה להם במשותף: הרצון העז לעלות לארץ ולהתגייס לצבא, למרות ההתנגדות מצד ההורים ולמרות הקושי שכרוך ב'לעשות עלייה' לגמרי לבד. אז הם הלכו בעקבות הלב והתמודדו עם אתגרים לא פשוטים, ובסופו של דבר הצליחו להשתלב בארץ, להתחיל פה לימודים אקדמיים ואפילו למצוא אהבה של פעם בחיים. לקראת הכנס השנתי של קרן 'הישג' שמסייעת לחיילים הבודדים במימון והצלחה בלימודים אקדמיים בישראל ומציינת בימים אלה 15 שנים להיווסדה - הם הסכימו לשתף את סיפוריהם המיוחדים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
סוזי פלסטר ויונתן (ג'ון) זרקר הכירו במהלך לימודיהם במכללה. הוא הגיע מטורונטו שבקנדה ואילו היא עלתה מאריזונה, ארה"ב. "אני מגיע מקהילה יהודית גדולה, רוב החברים שלי תמיד היו יהודים וההורים שלי ציפו שכמו כולם – אשאר בקנדה ואהיה רופא או עורך דין – אבל לי היו מחשבות אחרות", נזכר יונתן. "אני חובב היסטוריה ומגיל 13 הבנתי שהמקום שלי, שמתחבר להיסטוריה ששייכת לי - הוא ישראל. ההורים חשבו שזאת תקופה שתעבור וכשהחלטתי באמת לעלות - הם התעקשו שלא אעשה את זה".
בניגוד ליונתן שבחר ללכת נגד הזרם, סוזי החליטה לעלות לארץ בעקבות אחיה הגדול שכבר עשה את זה לפניה. אך למרות זאת, התגובות מצד משפחתה לא היו נלהבות במיוחד. "גדלתי במשפחה גדולה עם חמישה אחים גדולים", היא מספרת. "זה היה בית מסורתי וסיפורי חייהם של סבא וסבתא שלי שהיו ניצולי שואה היו מאוד משמעותיים. את ישראל הכרתי כשאחי הראשון עלה ארצה. בגיל 17 כשסיימתי תיכון הגעתי לישראל לשנה, זה מה שסיכמתי עם ההורים. למרות שאחי עלה - הם ניסו לשכנע אותי לא לעשות את זה. אבל ברגע שהגעתי לכאן הבנתי שאני רוצה לעלות ולהתגייס".
למרות ההתנגדות מצד ההורים ואי ההבנה מצד החברים שהשאירו בבית – גם סוזי וגם יונתן החליטו שהם מתגייסים לצה"ל ובמרחק של אלפי קילומטרים מהבית, כשהם לגמרי לבד, התמודדו עם קשיים לא פשוטים בכלל. "לפני הצבא, כשאני כאן לבד בארץ גילו לי את מחלת הקרוהן", משתפת סוזי. "חודשים ארוכים התמודדתי עם ועדות רפואיות בלי שידעתי כמעט עברית, לבד, רק כדי להתגייס לצבא. כשהצלחתי סוף סוף להתנדב רציתי להגיע לתפקיד הכי מבצעי וקרוב ללוחמים והגעתי להיות מש"קית מודיעין במגלן. במסגרת התפקיד אנחנו במערך המודיעין של היחידה לקחנו חלק משמעותי באיתור גופות שלושת הנערים - זו הייתה טרגדיה נוראית, אבל היא גם גרמה לי להבין ולהרגיש ישראלית יותר".
החברים של יונתן בחו"ל חשבו שהוא השתגע לגמרי כשסיפר להם שהוא עומד להתגייס, וגם הוא עצמו דמיין את צה"ל קצת אחרת. אבל למרות קשיי השפה והמרחק מהמשפחה, הצליח יונתן להשלים בהצלחה שירות צבאי כלוחם בגדוד 101 של הצנחנים והחליט בצעד אמיץ להישאר בארץ גם אחרי הצבא להישאר ולהתחיל בלימודי משפטים. "הבנתי שהלימודים זה כבר השלב האמיתי של להעביר את החיים שלי לפה, שמעתי על תוכנית ממשל למשפטים בבינתחומי הרצליה והחלטתי ללכת על זה", הוא מספר.
במקביל, גם סוזי התחילה את לימודיה במכללה. "כשהתלבטתי מה ללמוד ואיך אסתדר בלימודים בישראל, הקצין שלי מהצבא אמר שיש מישהו שאני חייבת להכיר", היא נזכרת ויונתן מוסיף את הזווית שלו בסיפור: "הייתי בשנה א' בלימודים והיא הגיעה, עשיתי לה סיור והזמנתי אותה לקפה".
שנה שלמה עברה עד שהידידות בין השניים הבשילה לכדי קשר זוגי, ולאורך כל אותו הזמן יונתן עזר לסוזי עם הלימודים והעבודות. "רק כשהתחלנו לצאת גיליתי שהכול היה כדי לעשות רושם והוא היה אפילו יותר לחוץ ממני בלימודים", צוחקת סוזי.
בהמשך הגיעה גם הצעת הנישואין שהצליחה להפתיע את סוזי. "אנחנו מאוד אוהבים טבע אז תכננתי עם חברה שלה שיטיילו יחד בנחל ראש פינה", משחזר יונתן את המחווה הרומנטית שהכין עבור בת זוגו. "ביקשתי ממנה שתשתף אותי במיקום שלה שלא אדאג וככה לקראת סוף הטיול הפתעתי אותה והצעתי לה נישואין".
"בהתחלה לא זיהיתי בכלל שזה הוא אבל ברגע שהבנתי - ברור שאמרתי כן", נזכרת סוזי בחיוך. עכשיו הם חולמים להקים בית ומשפחה בישראל, ולא רק שלא מתכוונים לחזור אל המקומות שמהם הגיעו – אלא מקווים שבעתיד הקרוב גם ההורים ויתר בני המשפחה יצטרפו אליהם כאן בארץ.
גם סיפור האהבה של אביגיל בלאס ויעקב עמר רוטשטיין הסתיים בהצעת נישואין מרגשת ובחודש שעבר השניים כבר עמדו מתחת לחופה. היא גדלה בניו יורק להורים אמריקנים ממשפחה דתית, ואילו הוא הגיע הישר מקולומביה. "היו לי חיים נוחים מאוד. הלכתי לסנטרל פארק אחרי בית הספר, ראיתי מפורסמים ברחוב, שתיתי סטארבקס עם חברות", מספרת אביגיל. "המסלול הוא די ברור לבחורה דתייה upper east side: לומדים קשה בבית ספר, אחרי התיכון הולכים לivy league קולג', מתחתנים ומתחילים את המעגל שוב עם ילדים. תמיד דיברנו על ישראל וביקשתי ללמוד עברית וידעתי שמשהו בי שונה - ושלא אעשה את המסלול הרגיל".
יעקב עזב את כל חייו הקודמים ובגיל 18 עלה לארץ – בלי משפחה ועם חלום גדול להתגייס. הוא נאלץ להתעקש ולהתמודד עם לא מעט סירובים עד שהצליח להתגייס ליחידת מית"ר בחיל התותחנים ובמהלך שירותו לקח חלק משמעותי בפינוי הפצועים מסוריה לישראל: "המרחק מהמשפחה והבית ולהיות פה לבד לגמרי - זה היה אתגר קשה מאוד בדרך", הוא מסכם את החוויה.
אחרי השירות, החליט יעקב ללמוד הנדסה כימית באוניברסיטת בן גוריון שבבאר שבע שם לומדת גם אביגיל לתואר בניהול מלונאות ותיירות. הם הכירו במהלך הלימודים ומאז לא נפרדו, עד שהגיעה הצעת הנישואין שאולי יכולה להיראות מוזרה עבור חלק מהאנשים, אך עבורם – הייתה משמעותית במיוחד. "הזמינו אותי להרצות באירוע לחיילים בודדים שאביגיל גם הוזמנה אליו", מספר יעקב. "בשלב הזה כבר ידעתי שהקשר הולך לשם, 2-3 חברים קרובים כבר ידעו שזה קורה ואחרי כל הדרך שעברנו לבד חשבתי שהכי נכון להתחיל את הדרך שלנו יחד שם".
כיום השניים מסיימים את שנת הלימודים האחרונה לתואר – וכבר יש להם חלומות גדולים וציוניים לעתיד. יעקב מקווה לסייע בפיתוח הנגב, בעוד שאביגיל שואפת להצטרף למאמץ ההסברה ולהראות את פניה האמיתיים של ישראל בעולם. אבל עד שכל זה יקרה, יש להם חלום אחד משותף ומשמעותי הרבה יותר. "הדבר שהכי מרגש אותנו זה שהילדים שלנו ישרתו כאן בצבא ולא יצטרכו להיות חיילים בודדים", הם מסכמים.
אביב בושינסקי, מנהל קרן הישג: "כשישרתתי בצבא, נושא החיילים הבודדים כלל לא היה על סדר היום. עם השנים המודעות לעניין הלכה וגברה וכך גם ההערכה לחיילים הבודדים שעלו לארץ בגפם. בשנים האחרונות אנחנו עדים בקרן לגידול משמעותי במספר החיילים הבודדים שהגיעו ממשפחות חרדיות והמשפחה ניתקה עימם את הקשר מאחר שחזרו בשאלה והתגייסו לצה"ל. משום מה הם זוכים לפחות תשומת לב למרות שמדובר באנשים מיוחדים במינם שיש לעזור להם ולטפח אותם ככל חייל בודד - ואפילו יותר. אני שמח שיש לי את הזכות, בקרן הממומנת כולה על ידי בני הזוג הקנדיים, לדאוג גם לאלה וגם לאלה".