מסע מאילת ועד מטולה בתחבורה ציבורית: ליווינו את האנשים שנוסעים יום-יום ברכבות ובאטובוסים וראינו כיצד הם מצליחים להתנהל בתחבורה הציבורית בישראל. בחלק השני של הפרויקט יצאנו מתל אביב למטולה: עיכובים של יותר מחצי שעה, תדירות נמוכה מדי של קווים – אבל גם עיר מצטיינת אחת שבה אין צורך ברכב פרטי.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
המסלול הראשון הוא מתל אביב לשכונת נווה זמר ברעננה, שכונה שהתושבים בה מתלוננים שאין להם תחבורה ציבורית מתפקדת. "צריך להחליף מספר אוטובוסים וללכת ברגל בין התחנות כדי להגיע", סיפרה שרי מחלב, תושבת שכונת נווה זמר ברעננה. "כרגע אין אף קו שנכנס אלינו לשכונה".
לאחר מכן, נסענו ממסוף רעננה אל חריש, וגם פה יש צורך בהחלפת אוטובוסים. מוטי שטין, תושב חריש, סיפר שאין סנכרון בין האוטובוסים לרכבות, ונוצר מצב של המתנה בתחנות האוטובוס של 20 דקות ואף יותר. "כל האוטובוסים מאחרים, הם נתקעים בתוך חריש 30-40 דקות", סיפר. "זה מאלץ אותי לקום בחמש בבוקר".
המסלול הבא הוא מחריש לנוף הגליל (נצרת עילית), עיר המדורגת במקום הראשון בשביעות הרצון מתחבורה ציבורית. ויטה למפרט תושבת העיר סיפרה שאוטובוסים נוסעים בעיר באופן תדיר ומגיעים לכל מקומות התעסוקה. "יש לנו תחבורה ציבורית בשבת", אמרה. "לאמי ולסבתי אין רישיון והן מסתדרות כבר 30 שנה בלי רכב".
מנוף הגליל המשכנו לבית החולים זיו בצפת, אליו נאצלים לנסוע מטופלים רבים שאין באפשרותם להגיע בדרך אחרת. שרה לוי שמטופלת בבית החולים וגרה בקריית שמונה צריכה לנסוע בשני אוטובוסים – נסיעה של כשעתיים במקום 20 דקות. פעמים רבות היא פספסה תור בבית החולים בגלל שהאוטובוס איחר, ונאלצה לחכות עד לסוף היום כדי להיכנס לרופא.
המסלול האחרון הוא מקריית שמונה למטולה, כשרבים מהתושבים מעדיפים להתנייד בטרמפים בגלל התדירות הנמוכה של התחבורה הציבורית באזור. אלעד מרנבך שגר במטולה סיפר: "יש יותר סיכוי לתפוס טרמפ מאשר לתפוס את האוטובוס".