לפני חודש וחצי ליווינו את איריס נשר אמו של ארי ז"ל שנדרס למוות בתאונה בתל אביב, להקרנת ניסיון במוזיאון הרצליה. הפעם הראשונה שראתה על הקיר בגדול את עבודת הווידאו-ארט שהכינה: "ארי ישן במוזיאונים". "זה היה שיתוף הפעולה שלי ושל ארי, זה סוג של שיר אהבה לארי ושיר אהבה לאומנות", היא מספרת.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
ארי גדל עם שני הורים אמנים: אבי, במאי הקולנוע המצליח, ואיריס, צלמת מוערכת שעבודותיה הוצגו בתערוכות בכל העולם. מגיל צעיר, מספרת איריס, היא לקחה אותו למוזיאונים: "כשהוא היה בן שש נסענו למוזיאון ישראל ובאיזשהו שלב הגענו לאחד החללים במוזיאון והוא נשכב באמצע החלל ונרדם. היה בזה משהו כל כך קסום ומיוחד שבאופן בלתי מודע לחלוטין הוא מנהל דיאלוג עם יצירות האומנות מסיבובו, האופן שבו אני רואה אותו כיצירת אומנות. הייתה איתי מצלמה וצילמתי אותו. חשבתי שיש פה פוטנציאל למשהו מעניין".
לאורך השנים זה הפך להיות ריטואל קבוע. אמא סוחבת את ארי למוזיאון, והוא עוצם את העיניים ונרדם. איריס תכננה לצלם את ארי עד גיל 18 ואז להפוך את התמונות לתערוכה. סיפור על אומנות בעידן המודרני, על ילד מתבגר שמשתעמם במוזיאון אבל ממשיך ללכת מתוך אהבה לאמא.
"כשהייתי מושיטה לו את היד, הוא תמיד לחץ אותה כל כך חזק", היא משתפת. "הפעם היחידה שהוא לא לחץ לי את היד הייתה כשהגעתי לבית החולים בלילה והוא שכב על המיטה באחת התנוחות כמו בצילומים. באתי ודבר ראשון תפסתי לו את היד והיא הייתה בלי שום תנועה. זה עשה לי צמרמורת בכל הגוף".
בחוש די אירוני של ההיסטוריה עבדה איריס לפני התאונה גם על תערוכת צילומים מתוכננת למוזיאון ברומא. נושא התערוכה הוגדר: "החומר האפל ממנו עשויה אימהות". איריס צילמה נשים יוצרות, רובן חברות שלה ושל המשפחה, ורוב הצילומים לתערוכה הזו הושלמו עוד לפני האסון. את רוב שעות היום בילתה איריס בסטודיו. בשעות המעטות בבית היא ראתה כל הזמן על המחשב את התיקייה של "ארי ישן במוזיאונים" - הפרויקט המשותף שלהם, שכבר אין סיכוי להשלים אותו.
איריס חזרה בהדרגה ליצור, ובקושי רב קיבלה החלטה לקחת את המתנה העצובה שהותיר לה ארי ולהוציא לפועל את התערוכה שמוצגת בימים אלה מוזיאון בהרצליה. אבל אין כאן סוף הוליוודי - כל יום, מזכירה איריס, הוא מלחמה חדשה, מלחמה על לקום בבוקר ולא לוותר: "כאב זה משהו שאפשר ללמוד לחיות איתו. אפשר לחיות עם כאב עצום, ושיהיו עדיין רגעים יפים ושמחים. לפני שנה כל כך כאב לי שלא יכולתי לנשום, היום יש מרווחי נשימה גדולים יותר".