למרות שהחוק מחייב זאת, נהגי מוניות ואוטובוסים בוחרים פעמים רבות לא להסיע אנשים בעלי מוגבלויות שונות. הצטרפנו ליום בחייהם של שלושה אנשים, שרק ביקשו לחיות חיים רגילים: לצאת מהבית, להגיע לעבודה ולחזור בסוף היום. אך הפעולות הפשוטות האלו שנראות לנו מובנות מאליהן, מהוות עבורן מלחמה יומיומית.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
טל בן ארי נולדה עם ניוון שרירים. כדי להגיע לעבודה שסוף סוף מצאה, לאחר 8 שנים של דחיות וסירובים, היא צריכה לקחת אוטובוס לתחנת הרכבת ומשם מונית למקום העבודה. "כשאני רוצה לנסוע ברכבת אני מתקשרת למוקד", מסבירה טל. "כשלא מתקשרים, הסיכוי שאעלה על הרכבת שתכננתי לעלות עליה - לא בטוח שזה יקרה. אוטובוס זה סיפור בפני עצמו".
לפי החוק, על כל אוטובוס עירוני להיות מונגש עם רמפה ייעודית שבאמצעותה אדם בכיסא גלגלים יכול לעלות עליו - אבל חוק לחוד ומציאות לחוד. בתוך האוטובוס על הנהג לדאוג שהנוסע יהיה חגור, אך גם זה לא תמיד קורה, כפי שראינו במקרה של טל.
כדי להבטיח שאיש צוות ילווה אותה לקרון הרכבת ויפתח את הרמפה שמאפשרת לה לעלות, עליה להודיע 7 שעות מראש על נסיעה מתוכננת. אם לא, היא תחכה עד שיגיע עובד שיעזור לה. אבל הצרה הכי גדולה איתה טל מתמודדת היא הקרון המותאם לאנשים עם כיסאות גלגלים. "בגלל שהאופניים וכיסאות הגלגלים ממוקמים באותו הקרון", היא מסבירה.
"לא רואים אותי, כאילו אני שקופה"
"לא הספקתי לרדת בתחנה שלי כי הם פשוט חוסמים אותי", הוסיפה. "פעם קיבלתי כידון לראש, פעם נשבר לי המחשב של העבודה". טל תלויה ברכבת כי היא לא יכולה לעלות עם כיסא הגלגלים במדרגות הגבוהות של אוטובוס בין עירוני. אם תרצה לקחת מונית, המחיר שדורשים ממנה לשלם הוא פי 4 מנסיעה רגילה, בניגוד לחוק.
הקושי הכי גדול עליו מספרת רחל פרץ הוא היחס מהסביבה: "לא פעם נהגי המונית מגיעים עד לדלת הבית, רואים שיש כיסא גלגלים, עושים פרסה ויוצאים. לא יודעת מה לעשות עם זה. תחושות? כעס. את לא מצליחה לתפוס מונית והנה אוטוטו התור שלך מגיע והנה עוד רגע את צריכה להגיע לאנשהו".
בבדיקה שעשינו כדי לראות כמה נהגי מונית מסרבים לקחת את רחל לנסיעה, מצאנו שמתוך 9 מוניות שחלפו על פניה והיו פנויות לנסיעה, 6 נהגים המשיכו הלאה, אבל אספו נוסעת אחרת, ללא כיסא גלגלים, שהצבנו 50 מטרים משם. "זה אחד הדברים הכי קשים. לא כיף שאנשים שמים עליך פס וחולפים עליך כאילו אתה לא קיים", אומר רחל בבכי. "לא רואים אותי, כאילו אני שקופה. זו חוויה קשה".
רמי דקל, עויור מלידה, נעזר בכלב נחייה כדי להתנייד. גם בשבילו, לתפוס מונית הוא מאבק יומיומי ומייאש. "נהגי המונית אומרים לי שיש לו שיערות, יש לו ריח", הוא מסביר. בבדיקה הקצרה שעשינו, רק נהג אחד מתוך 6 הסכים לעצור ולקחת את רמי, השאר המשיכו אבל עצרו 50 מטרים אח"כ לנוסעת אחרת, ללא כלב. "זה פשוט סיוט", מספר רמי. "מה אני שונה מהאחר? זה מגמד אותי. זה הופך אותי לזקוק ונזקק. כל פעילות שמצריכה לצאת מהבית, אני לוקח מקדם ביטחון".