אני אוהב את משה כחלון. אני מאמין לו. אני חושב שהשפעתו המרככת בממשלת ימין היא דבר חשוב מאין כמותו. עד לפני מספר חודשים הייתי משוכנע שאצביע לו בבחירות הקרובות - בגלל מי שהוא, ולא פחות חשוב, בגלל האופן שבו פעלו הוא, ובעיקר ח"כ מירב בן-ארי ממפלגתו למען הקהילה.
אני שמאלן. סמולן. איש שמאל. אוהב ערבים. תקראו לזה איך שבא לכם: באופן מסורתי אני מצביע מרצ, עוד מימי שולמית אלוני. חוץ מפעם שהצבעתי לרבין ופעם לברק, לא שיניתי את הצבעתי. כשזה מגיע לבחירות יש שני דברים שמעניינים אותי: פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני וזכויות הקהילה שלי. את שניהם מצאתי תמיד בשמאל. אלא ששנים של שלטון ימין מייצרות עבורך גם בריתות חדשות.
ימין שפוי
אופוזיציה זה נחמד לצעקות, אבל להזיז דברים יכולים רק חברי כנסת מהקואליציה, מה גם שבשנים האחרונות אין כמעט אף חבר כנסת באופוזיציה שזכויות הקהילה הן אג'נדה מרכזית שלו. יש הרבה תומכים, חברים, אנשים שאוהבים את הקהילה ומרגישים קשר עמוק אליה. אבל כשצריך לתת עבודה, להשיג תקציבים - אתה די לבד. כל מי שפעיל בארגוני הקהילה יודע שאם נזקקת לעזרה, הכתובת האמיתית שלך בכנסת האחרונה היתה מירב בן-ארי.
בשנים האחרונות התרחש עוד תהליך: אני מרגיש שאני לא יכול יותר להצביע מרצ. מזדהה עם המצע, אבל לא עם האנשים במפלגה ולא עם הדגשים. מרגע שהעיפו שם בדילים את אבי בוסקילה, הומו מזרחי שלטעמי היה צריך להנהיג את התנועה, למקום השמיני - הבנתי שאת הקול שלי הם איבדו. מרצ הפכה קצת למפלגה של אשכנזים מבוגרים שבטוחים הם צודקים בהכל. אני מעדיף לנסות ולתקשר עם המיינסטרים הישראלי.
גם מפלגת העבודה היא לא אופציה מבחינתי. אני אוהב מאוד את שלי יחימוביץ', סתיו שפיר ומרב מיכאלי, אבל אני לא יכול להצביע למפלגה שלהן. יש שם חבר כנסת גאה שאינו גאה להיות גאה. זה לא נעים לי. נכון שסביב הפונדקאות שלו הוא מעט יותר מזדהה, אבל מרחיק אותי הצורך שלו להסביר כל הזמן שהוא לא רק הומו. גם אני לא רק הומו, אבל אם כבר יש חבר כנסת מהקהילה שלי והוא רוצה את הקול שלי, אז שיהיה גאה. שיצעד במצעד הגאווה. אתם הרי מבינים מה אני אומר. לכן הקול שלי היה אצל כחלון, עמוק בכיס.
רק שיש בעיה: אני רוצה שבנימין נתניהו לא יהיה יותר ראש הממשלה שלי. זה חשוב לי, לפחות בתקופת הבחירות, אפילו יותר מזכויות הקהילה שלי. לכן, מרגע שנולדה כחול לבן, היה ברור לי שזה הפתק הנכון בשבילי. הנה קם כוח מרכזי שיכול לסיים את השלטון של בינימין נתניהו. מי שרוצה לראות אותו הולך הביתה חייב להצביע גנץ. אז נכון, זאת מפלגת מרכז עם נטייה ימינה, אבל עם אנשי הימין במפלגה הזאת ראוי לנהל דיאלוג. אם לא אצליח לדבר ברצינות עם יועז הנדל וצבי האוזר, עם מי כן אצליח לדבר?
צו השעה
כשבוגי יעלון היה שר הביטחון הוא תמך באופן נחרץ ובוטה בשיוויון זכויות לקהילה, רוח שחלחלה עמוק גם לצבא. לא פחות חשוב, לכחול לבן יש שלושה הומואים במקומות די ריאליים. עם קצת מזל יהיו בכנסת הבאה סוף סוף הומואים כמו עידן רול, איתן גינסבורג ויוראי להב הרצנו, שזכויות הלהט"ב הם הכרטיס שלהם בכנסת, הדבר שמעניין אותם יותר מכל. כדאי גם לזכור שיאיר לפיד, עפר שלח וכמובן יעל גרמן האהובה עשו בשבתם בקואליציה לא מעט נסיונות לקדם חקיקה להט"בית.
התמונה מבחינתי מאוד ברורה. בני גנץ עושה עליי רושם של איש ראוי ומוצלח שהייתי רוצה לראות כראש הממשלה שלי. צריך להצביע לו כדי שכחול לבן תהיה המפלגה הגדולה ביותר כנסת ועם קצת מזל גם תוכל להקים קואליציה. לכן בתור להט"ב שמאלני, נראה לי שהדבר הנכון והחשוב הוא להצביע להם וכך אעשה בשמחה.
ולחברי הלהט"בים הימנים שאוהבים את ביבי רק אזכיר: פייגלין הוא מגה-להטופוב בתחפושת שמתנגד לכל הכרה בנו. כחלון הוא האיש שלכם.
עומר נחמני, ראש מטה הלהט"ב במפלגת העבודה ובעבר מוביל מחאת המילואימניקים הגאים, מגיב לטור של גל אוחובסקי:
גל אוחובסקי, אני מאוד מעריך אותך, אתה אלוף במילים, אבל בוא נדבר תכלס. כיום הקהילה הגאה צריכה מעשים ולא מילים, זה המבחן היחיד של הקהילה שלנו. בשנות התשעים, כשעיקר המאבק הגאה היה סביב נראות ציבורית, העיקר היה לספור מי בארון ומי מחוצה לו. לשמחתנו היום זה לא המצב, יש שפע של מועמדים גאים וסטרייטים שמדברים על זכויות הקהילה, אבל לאף מפלגה נבחרת כמו של מפלגת העבודה.
הקהילה הגאה צריכה נבחרי ציבור שמחויבים לה, ולא, להיות להט״ב מוצהר אך לא מנוסה, זה לא מספיק. נציגי הקהילה צריכים מחויבות בלתי מתפשרת לקהילה לצד כישרון וניסיון פרלמנטרי, וזאת כדי להביא הישגים אמיתיים לקהילה שלנו. איציק שמולי, גיי מוצהר ואבא גאה (וטרי), נבחר למקום הראשון בפריימריז של מפלגת העבודה. שמולי הציב מראה מול הכנסת בנושא הפונדקאות ואמר בקול רם וברור שהוא עומד להילחם כמו אריה עבור הזכויות שלנו בכנסת הבאה. בסופ״ש האחרון יו״ר המפלגה, ותומך נלהב בזכויות הקהילה, אבי גבאי, בירך את איציק על בנו החדש ואמר "אנחנו נעשה הכל כדי שאת הילד הבא תוכלו ללדת בישראל. זאת התחייבות". מילים ונראות מספיק טובים לטור באתר או בעיתון, וגם לתסריט לסרט בקולנוע. אבל רק מעשים משנים מציאות.