בנימין נתניהו צדק. התרגלנו לגחך על קמפיין הגעוואלד המסורתי שבו פוצח נתניהו מדי ערב בחירות, אבל מתברר שלפחות הפעם – ובכפוף להגעת תוצאות האמת הסופיות – נתניהו צדק: אחוזי ההצבעה במעוזי השמאל היו גבוהים, הערבים נעו בכמויות אל הקלפי, קולות עוצמה יהודית נזרקו לפח. שלטון הימין אכן עמד בסכנה – ונפל. האירוניה היא שאת הסכנה הזו יצר נתניהו במו ידיו.
בסיום הבחירות הקודמות, לאחר שנכשל בהקמת ממשלה, נתניהו עיוות את כללי המשחק: במקום להחזיר את המנדט לנשיא המדינה בחר לפזר את הכנסת. אם יש צדק בדמוקרטיה, נתניהו חטף ממנו אתמול אגרוף: הליכוד איבד מנדטים (למרות בליעת כולנו וחיסול זהות), כחול לבן אולי הפכה למפלגה הגדולה ביותר, גוש הימין הצטמק וקואליציית החסינות התאדתה. אפילו לממשלת אחדות – האופציה הסבירה היחידה העומדת בפניו – יגיע נתניהו מעמדה נחותה מזו שבה עמד לפני חצי שנה.
התקפת המשולש
עם ההכרזה על בחירות נוספות עמד נתניהו בפני איום משולש: אביגדור ליברמן, שהסיר מעליו את המחויבות הגושית המסורתית והפך לאלקטרון חופשי במערכת; כחול לבן, שנעמדה מול הליכוד כיריב שקול אחרי שנים של משחקים במעמד צד אחד; והמפלגות הערביות, שעליהן נשען גוש המרכז-שמאל כמשקל נגד לעוצמת הימין.
את ליברמן – האיש שכנראה הכריע באפריל את גורלו הפוליטי – ברא נתניהו: תחילה כפקוד וכבעל ברית והיום כיריב קר מזג שמעלה זיעה על מצחו. לאחר פיצוץ היחסים ניסה נתניהו לתייג את ליברמן כחלק ממחנה השמאל – ונכשל גם בזה. במקום להיות מוקצה כמי שסיכל את הקמתה של ממשלת ימין, ליברמן גרף הערכה חילונית על ההתייצבות נגד החרדים – עמדה שנתניהו ויתר עליה לפני שנים, משעה שקשר את גורלו ב"שותפים הטבעיים". נתניהו נותר שבוי בקונספציית הימין הישנה, בשעה שליברמן איתגר אותה והבין שהטינה החילונית כלפי ההדתה חורצת בקע בגוש. זה לא רק החזיר מנדטים ללחיים של ישראל ביתנו, אלא גם הציב אותה במקום שבו ניצבו פעם החרדים עצמם – לשון המאזניים. הליכוד השקיע הון בניסיון לזלול את מצביעיו של ליברמן; גם זה נכשל.
גם כחול לבן היא יציר כפיו של נתניהו. המיזם הזה, כפי שכינה אותו אתמול בני גנץ, נולד כולו כתגובה ציונית הולמת לשלטון נתניהו, על כל הסמוטריצ'ים הכרוכים בו וכורכים אותו. רק נתניהו יכול היה לגרום לגנץ – שנראה תמיד כמי שהושכם זה עתה משנ"צ – להצטרף לפוליטיקה. רק נתניהו יכול היה לגרום ליאיר לפיד – אדם שהאגו שלו יכול להתחרות רק בכמות השגיאות העובדתיות שהוא מנפק – להסכים להיות מס' 2 של מישהו שאינו אלוהים. רק נתניהו יכול היה לגרום לבוגי יעלון, צבי האוזר ויועז הנדל – אנשים שמאגפים אותו מימין – לחבור ליעל גרמן ועופר שלח. רק נתניהו יכול היה לגרום לגבי אשכנזי – שתיבת הפנדורה שלו רוטטת משמועות מטרידות – לקחת סיכון ולהיכנס לזירה הציבורית. נתניהו הרכיב את המגה-זורד שטרף אותו.
אבל האויב הגדול ביותר שברא לעצמו נתניהו היה הציבור הערבי. אחרי שב-2015 רכב נתניהו על ההפחדה מפני הערבים אל הניצחון המוחץ, הפעם הוא ניסה לשחזר את האסטרטגיה - וביתר שאת. חוק המצלמות כוון כמו מאג-שוט אל הבוחרים הערבים, שלכאורה מזייפים הצבעות בהמוניהם (טענה שלא נמצאה לה הוכחה עד כה); עודה וטיבי סומנו כמי שכבר חתמו על הסכמים קואליציוניים עם גנץ, למרות שמעולם לא הסכימו אפילו להמליץ על מועמד כלשהו לראשות הממשלה, קל וחומר להצטרף אליה; ספין שקרי מאפריל על קריאה של הרשות הפלסטינית לערבים להצביע כדי להפיל את נתניהו אוורר ממחסני התעמולה, ואופסן ברגע שהובן שמדובר בבלוף ממוחזר; ורגע השפל, שהפך את הקמפיין מתעמולה שקרית להסתה טהורה, נשמר לצ'טבוט הליכודניקי שהחריד את הגולשים מפני הערבים שרוצים "להשמיד את כולנו".
ברשימה המשותפת הביעו דאגה מאחוזי ההצבעה הנמוכים בחברה הערבית, שהגיע לשפל חסר תקדים של 49% באפריל. הקמפיין של נתניהו נפל לידיהם כפח דלק ונשפך על מדורת הזעם של חוק הלאום. נבואת החורבן השקרית של נתניהו מ-2015 הגשימה את עצמה ב-2019: הערבים נעו בכמויות אל הקלפי.
פג הקסם
מוקדם מדי להספיד את נתניהו. תמיד מוקדם להספיד את נתניהו: האיש שסיים את ערב בחירות 96' כמפסיד, שנזרק על ידי שרון למשרד האוצר כפוי הטובה ב-2003, שהוביל את הליכוד לשיא שלילי של מנדטים ב-2006 – האיש הזה נפל וקם, נפל וקם, עד שכבר היה נדמה שלא ייפול עוד. גם אם הוא לא ראש המפלגה הגדולה ביותר, הוא עדיין בעל מספר הממליצים הגדול ביותר (בכפוף להחלטת הרשימה המשותפת) והמועמד בעל הסיכויים הטובים ביותר לעמוד בראשות הממשלה ה-35 – עם רוטציה או בלעדיה.
זה כבר לא משנה. כי כמו בדצמבר שעבר, גם במאי 2019 נתניהו לא הכריז על בחירות כדי לזכות בהן, אלא כדי לזכות את עצמו. ואם באפריל זה היה נראה כמו תרחיש סביר שהתפוגג על חוד זקנו של ליברמן, כעת זה כבר נראה כמו פנטזיה. בכדי לזכות ב-61 אצבעות מחסנות מהעמדה לדין בעודו רה"מ מכהן יזדקק נתניהו למהלך קיצוני כמו כיתת עריקים מכובדת מכחול לבן או מהעבודה-גשר שתסכים לשרת אותו גם תחת כתב אישום, או לחוזה שלום בין החרדים וליברמן. אלא שאת שני המהלכים האלו ניסה נתניהו לבצע כבר באפריל – ונכשל. כעת, עם כחול לבן וליברמן מחוזקים, הסיכוי להתממשותם הפך מקלוש לאפסי.
ומשנקברה האפשרות המעשית לקואליציית חסינות נחרץ גם גורלו הפוליטי של נתניהו – רגע לפני שייחרצו גם גורלו המשפטי וגורלו האישי. נתניהו ייאלץ לתמרן בדוחק בטווח האפשרויות המצומצם שנותר לו: ממשלת אחדות וכהונה כראש ממשלה יחיד או ברוטציה, בידיעה שכחול לבן תתפטר אם יוגש כתב האישום ותביא לפירוק הקואליציה ולבחירות – הפעם כשנתניהו מתמודד כנאשם בפועל; ממשלת אחדות וכהונה כשר (שייאלץ להתפטר עם הגשת כתב אישום – ותודה לעבריינים דרעי ופנחסי) ואולי כראש ממשלה שני ברוטציה; או בחירות בפעם השלישית, כשהפעם הוא יגיע אליהן לאחר שימוע וככל הנראה לאחר הגשת כתב אישום, מותש, חבול, שבע מרורים, ולא פחות גרוע מכל אלו: נטול גלימת הקוסם. לראשונה זה שנים, נתניהו ייראה פגיע.
ועוד שתי הערות:
1. הניצחון של בני גנץ
את ליל הבחירות הקודמות פתח גנץ בנאום ניצחון מביך וסיים אותו כמי שאפילו לא קיבל הזדמנות להרכיב ממשלה. את ליל הבחירות הנוכחי פתח גנץ בנאום שלא הוכרז בו ניצחון – אבל הפעם הוא דווקא ניצח.
כמו נתניהו, גם לגנץ אין רוב להרכבת ממשלה גושית. כמו נתניהו, פרוש לפניו מנעד צר של אפשרויות. אך בניגוד לנתניהו, האלטרנטיבות הגרועות של רה"מ הן האלטרנטיבות הטובות של יריבו. אפילו ממשלת אחדות עם רוטציה כראש ממשלה שני היא אופציה סבירה: גנץ יוכל לצבור קרדיט כשר בכיר, ולפרק את הממשלה ברגע שיוגש נגד נתניהו כתב אישום. יהא אשר יהא, גנץ יוצא מהבחירות האלו מחוזק.
2. הכישלון של איילת שקד
איילת שקד, שמסומנת כמנהיגה הבאה של הימין בעידן שאחרי נתניהו – ונדמה שהעידן הזה כבר ממש בפתח – נכשלה במבחן הגדול הראשון שלה. בפיאסקו של הימין החדש היא הצליחה להתחמק מהאש ונתנה לבנט לספוג כמעט לבדו את הבוז, אבל הפעם אין לשקד תירוצים. ימינה לא רק הציבה את שקד בראשה, אלא גם נופפה בה כקלף מנצח: החילונית שמתחבבת על דתיים, התל-אביבית שסוחפת מתנחלים, האישה שמכניעה אמירות חשוכות של רבנים, הפוליטיקאית שאפילו פרץ, סמוטריץ' ובנט מוכנים למחול על כבודם למענה.
ימינה אמנם גדלה (אם כי בסכימת קולותיהן של איחוד מפלגות הימין והימין החדש בבחירות הקודמות – היא לא גדלה כלל), אבל זה לא ההישג שאליו ציפו במפלגה. הפוטנציאל האלקטורלי המדומיין של שקד, החיבור בין איחוד מפלגות הימין והימין החדש והוואקום שנוצר מימין לנתניהו עם התמרכזות ליברמן ופרישת כולנו, זהות וגשר – כל אלו היו אמורים להביא לימינה תוצאה גבוהה יותר. נתניהו צוטט במהלך הבחירות כמי שאמר למקורביו: "כשאני אסיים עם שקד היא תישאר עם לא יותר משבעה מנדטים". גם בזה הוא צדק.
הפיצול של ימינה – שעה לאחר סגירת הקלפיות – חשף פרט מפתיע: בראשות הימין החדש ניצב, שוב, נפתלי בנט. לאחר הכישלון האחרון, בנט רכב הפעם על שקד אל הכנסת, ואף סחט ממנה התחייבות (שכנראה לא תתממש) לקבל את הבחירה הראשונה מתיקי הממשלה. השנים בכנסת לא הפכו את בנט למנהיג הציבור הסוחף שחשב שיהיה, אבל הן לפחות הפכו אותו לפוליטיקאי ממולח.
אולם אם בנט היה ממולח דיו, הוא היה מתנתק מהבית היהודי – ולא מכריז שימינה תנהל את המו"מ הקואליציוני כגוף אחד. ימינה, עם פרץ וסמוטריץ' שמהלכים אימים על הציבור החילוני, הם פסולי חיתון עבור כחול לבן. עם הימין החדש, לעומת זאת, גנץ יכול לחיות - ולפיד כבר חי פעם. פיצול מלא של ימינה היה מאפשר לבנט ושקד להפוך לרלוונטיים גם באין ממשלת ימין, ולכל הפחות להפוך את עצמם קשים להשגה עבור נתניהו. אבל לצמד החמד הזה, המלא בעצמו ומשוכנע שהוא מנהיגות העתיד של הימין, יש עוד הרבה מה ללמוד בפוליטיקה. הם יכולים להתחיל בשיעורים מליברמן.