אין אדם אחד במדינת ישראל שראה את הסרטון של ראש הממשלה מציג את היועץ החדש לענייני העולים מרוסיה, וחשב שנתניהו באמת הגיע פתאום למסקנה שצריך להעניק יותר תשומת לב ותקציבים ליוצאי ברית המועצות. אפילו ביביסטים אדוקים שמאמינים לכל מילה שיוצאת מפיו, מבינים שמדובר בצעד ציני במלחמה מול אביגדור ליברמן על קולות דוברי הרוסית.
אלא שאפשר אמנם לומר הרבה דברים על העולים מרוסיה, אבל מה שבטוח - פראיירים הם לא, ונתניהו לא יקנה אותם במינוי של יועץ כזה או הכרזה על חוק אחר. אף אחד לא יופתע אם התוצאה תהיה בדיוק הפוכה, ודווקא הסימון של ליברמן כאויב המרכזי תוביל להתחזקותה של מפלגת ישראל ביתנו. ולמען האמת, כל עוד זה לא יבוא על חשבון המנדטים של הליכוד אלא על חשבון אלו של גנץ ולפיד, זה גם לא כזה נורא מבחינת נתניהו.
את הפראיירים שילכו אחריו נתניהו יוכל למצוא במקום אחר - במגזר הציונות הדתית. פעם אחר פעם חובשי הכיפות הסרוגות נותנים לו את קולם, ובתמורה מקבלים מודעה אחת אחרי בחירות 2015 בה נתניהו "הודה לציונות הדתית על התגייסותה להצלחתו", ובעיקר את הזכות להיות השטיח עליו הוא דורך פעם אחר פעם.
לזכותם של בני הציונות הדתית אפשר לומר שהאחריות על הבריחה שלהם לליכוד תלויה לא מעט על צווארם של נבחרי הציבור שלהם. בכל מפלגה קיימים חילוקי דעות, חלקם אפילו גדולים מאוד. חיים כץ איש הוועדים ושרן השכל הליברלית רחוקים זה מזה בתחום הכלכלי כרחוק מזרח ממערב. בתוך מרצ יש מחלוקת עמוקה בין מי שמגדירים את המפלגה ציונית לבין אלו שסולדים מהמילה הזאת. כחול-לבן היא בכלל אוסף של אנשים שלא ברור מה מאחד אותם חוץ מהרצון להדיח את נתניהו או להיות חבר כנסת. ואלו באמת רק דוגמאות בודדות. ובכל זאת, רק במפלגה אחת בימין בוחרים פעם אחר פעם לנהל את הקרבות באופן כל כך פומבי.
תראו מה קורה למפלגת העבודה ותחדלו
זה לא שבאחרות אין מריבות. בוודאי שיש, עם הדלפות לכתבים, תדרוכים זה כנגד זה זה, ושליפות סכינים מאחורי הגב, אבל יש שם את השכל לעשות את זה בשקט, או לפחות לשלוח לחזית יועצים או ח"כים זוטרים. בציונות הדתית לעומת זאת עולה לשידור אדם כמו מוטי יוגב ומכנה את נפתלי בנט בוגד ואומר שלא ראוי שיחזור, וזאת כשהוא יודע שבין מפלגתו לזו של בנט מתנהלים מגעים לאיחוד, והשניים עוד עשויים לשבת יחד בסופו של דבר. וגם בנט מצידו לא נקי. במקום להסתפק בזה שעדת אוהדיו יתקפו את יוגב והוא עצמו ישדר מנהיגות וממלכתיות, הוא כותב פוסט ארוך והיסטרי שרק מרחיב את הקרע בתוך המגזר. היחידה שמנהלת קרבות דומים ברמת הקולניות היא מפלגת העבודה, והתוצאה היא התפוררות מוחלטת מהמפלגה הגדולה במדינה לכזו הנאבקת באחוז החסימה.
נכון, גם בנט וגם יוגב זכו למחיאות כפיים מסביבתם הקרובה, אולי מכמה עשרות אלפים שהרגישו שאחד מהפוליטיקאים האלה מבטא בדיוק את הקול שלהם. אבל מאות אלפים אחרים מרגישים שהבית הפוליטי שלהם נחרב מבפנים, והולכים לחפש את מזלם במקומות אחרים, בעיקר בליכוד. שם כמובן ידרכו עליהם, אבל לפחות הם ירגישו שיש איזו מסגרת יציבה.
כמו שזה נראה כרגע, גדלים הסיכויים ששוב נראה מימין לליכוד שתי מפלגות. באיחוד מפלגות הימין יאשררו שוב את ההסכם הפנימי בינהן, כמובן אחרי עוד קצת מריבות. בנט שלא ירצה לבוא למו"מ מולם מעמדה חלשה, יעבוד בינתיים על איחוד עם משה פייגלין, ושתי המפלגות ביחד יצאו שוב למאבק מול אחוז החסימה, הפעם עם הרבה יותר הקזות דם הדדיות. ומה עם איילת שקד? במצב כזה היא תתפלל אפילו חזק יותר לשיריון בליכוד, ואם זה לא יגיע היא כנראה תעדיף להישאר בחוץ ולא להיות שותפה לעוד פארסה מביכה.
הכותב הוא סגן עורך עיתון "בשבע"