לא צריך להיות אוהד של בני גנץ כדי להודות שהנאום שלו לאומה מיצב אותו באופן סופי ומוחלט כתקווה הלבנה של השמאל בבחירות 2019. נכון, זה היה נאום קלישאתי, עם הצהרות חלולות, כזה שלא אומר יותר מדי, אבל בואו נודה ביושר - קשה לזכור מתי לאחרונה שמענו פוליטיקאי, מימין או משמאל, שלא ביסס נאום פומבי לאומה על סיסמאות מנצחות.
הרמטכ"ל לשעבר התייצב מול המיקרופונים כביטחוניסט מוצק עם קול בס איכותי, שמדבר בתקיפות אל האויב, אבל חותר לשלום. האמירות עצמן מופרכות, אבל מבחינת איש השמאל-מרכז הממוצע מדובר בדיוק במילים שהוא רוצה לשמוע. לא סתם כבר בחרו כמה מעיתונאי השמאל לכנות אותו בטוויטר כממשיך דרכו של יצחק רבין. אגב, כמו רבין גם נאום הבחירות של גנץ כלל הבטחה לשמור על רמת הגולן כחלק ממדינת ישראל. כמה מזל שבניגוד לרבין, לגנץ באמת לא יהיה עם מי לדון על מסירה שלו תמורת איזה שלום דמיוני.
גנץ יכול לחלום על 20 וקצת מנדטים, אבל שם זה נגמר
אם תרצו, גנץ הוא גירסה סופר-משודרגת של בוז'י הרצוג – עם מראה סמכותי ובלי לשמור על נתניהו מאוחדת. גנץ אמנם לא ניחן ביכולות הרטוריות שיש לנתניהו, ונדמה שלא במקרה הוא בורח בינתיים מראיון, שיחה, או שלא לומר עימות בשידור ישיר, אבל דווקא יש חן מסוים בפשטות שהוא משדר, בניגוד למלאכותיות שיש בהופעות של יאיר לפיד, המתחרה המרכזי שלו על המשבצת.
לצידו נמצא בוגי יעלון על תקן ציפי לבני משודרגת, עם ארומה ימנית-בטחונית שיכולה להגניב עוד כמה קולות נודדים, ובלי תדמית הציפור הנודדת שמחפשת באיזה מפלגה היא תטיל הפעם את הביצים שלה. כך, אגב, בוגי בעצם חוזר לעמדה המקורית ממנה הוא הגיע – האזור הניצי של השמאל הישראלי.
השילוב של בוז'י ולבני הביא בבחירות הקודמות 24 מנדטים, ובעבודה נכונה גנץ, עם בוגי, בהחלט יכול לחלום על הישג דומה, או לכל הפחות על 20 מנדטים, כשהחולשה המרכזית שלו היא שאין לו את המצביעים האוטומטים שהיו לבוז'י במפלגת העבודה הוותיקה, אלו שישימו את הפתק של "אמת" בקלפי בכל מצב ובכל מחיר, ששווים מן הסתם לפחות 5-6 מנדטים.
מחנה השמאל-מרכז זכה לתקווה חלולה חדשה
גנץ עבד נכון. במקום להסתכן, אולי אפילו להתבזות, במאבק על ראשות העבודה בדרך להובלת מחנה השמאל, הוא הקים מפלגה שתשתה לאבי גבאי את כל המנדטים בקשית, וגם ליאיר לפיד יש סיבה לא קטנה להילחץ. אורלי לוי או ציפי לבני, אולי שתיהן, בהחלט יכולות לקשט את הרשימה בתפקיד האישה המובילה, אבל זה כבר פחות משנה האם האיחוד בין המפלגות השונות יקרה לפני או אחרי הבחירות. מה שברור עכשיו לחלוטין הוא שמנהיג מחנה ה"רק לא נתניהו" יהיה בני גנץ.
ואחרי כל זה, הסיכוי שגנץ אכן ירכיב את הממשלה הבאה הוא קלוש עד בלתי קיים. נכון, כמו אצל הפאוור ריינג'רס הוא ינסה לחבר את כל שלל גיבורי השמאל לדמות אחת חזקה וגדולה שתגבור על הביבי הגדול והנורא, אבל אפילו אם באיזה נס מיוחד חוסן לישראל תצליח לעבור את הליכוד במספר המנדטים, הוא לא יצליח לבנות מזה קואליציה. כל מי שזוכר את הפאזלים האינסופיים שרביב דרוקר (ורבים אחרים) ניסו לעשות בבחירות 2015 כדי להדגים איך בוז'י יצליח להרכיב ממשלה – כזו שתכיל את מרצ עם ליברמן, את יאיר לפיד עם "הזועביז", מבין שמדובר בשילובים בלתי אפשריים. אם זה לא מספיק, הרי שמכל הנושאים שבעולם, גנץ בחר להכניס לנאום שלו גם הצהרות על קידום ברית הזוגיות ומתווה הכותל, וכך נעל את האפשרות (שגם ככה ספק אם הייתה) לממשלה עם החרדים, ובעצם לסיכוי לשבת בלשכת ראש הממשלה.
כל זה כמובן לא יפריע למחנה השמאל-מרכז לחלום בשלושת החודשים הקרובים שהנה הניצחון מגיע, והאמת שבהתחשב במצב שבו המחנה הזה נמצא, גם זה לא מעט.
הכותב הוא עורך האקטואליה בעיתון "בשבע"