מעניין אותי מי האחיתופל ששכנע את בנימין נתניהו להגיע לראיון לאולפן של חדשות 2. ראש הממשלה היה בדרך למה שאמור להיות אירוע השיא מבחינתו - נסיעה לנאום בכנס אייפא"ק בוושינגטון, ופגישה עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. התמונות המשותפות עם הנשיא יחד עם הנאום באנגלית המשובחת של ראש הממשלה, שמניסיון העבר יהיה רצוף מחיאות כפיים סוערות, אמורים היו להיות אירוע השיא של קמפיין הליכוד, הבליץ שיציג שוב את נתניהו כמנהיג המדיני הגדול ביותר שיש למדינת ישראל כיום. במקום זה, בדרך לשדה התעופה נתניהו עצר באולפן בנווה אילן, והוסיף עוד שמן למדורת הדיונים על פרשת הצוללת.
אפשר לחלוק בשאלה עד כמה נתניהו יצא טוב או לא טוב בראיון הזה, אבל מה שבטוח הוא שהשיח בכל הרשתות ובכל תוכניות האקטואליה חזר לעסוק שוב ושוב בסוגיית הצוללות. הכלל הכי חשוב בקמפיין בחירות הוא להכתיב את סדר היום שנוח וטוב לך, ולא להיגרר אחרי הנושאים שהיריב מנסה להעלות. וכאן נתניהו נחל כישלון חרוץ. נתניהו הוא קמפיינר מוצלח, אולי הטוב ביותר במערכת הפוליטית בישראל, אבל כאן הוא החליט להיכנס במודע למגרש המשחקים שקבע עבורו היריב, ולא יצא משם עם נוקאאוט ברור.
אוהביו אוהבים אותו יותר, שונאיו שונאים אותו יותר
נתניהו לא הביא לראיון אמש שום מידע חדש להגנתו ושום טענה חדשה שתוציא אותו טוב יותר מכפי שכבר נשמע מפי תומכיו בשיח התקשורתי מפיו וברשתות. נכון, יש עוצמה מסוימת בכך שהדברים נשמעים ישירות בקולו, אבל מכיוון שבתוכן הדברים לא היה חידוש, התוצאה היא שהשיח ברשתות ובין הצופים בעצם חזר לאותה חלוקה בסיסית בין מי שמראש היו בעד נתניהו לבין מי שהיו נגדו. לשני הצדדים אין ספק שהאיש יודע להתראיין, אבל בכל הנוגע לתשובות שסיפק לגבי סיפור הצוללות עצמו – תומכיו ומי שהאמין לו לפני כן קיבל את התשובות שיספקו אותו, ולעומת זאת המחנה שבטוח שנתניהו איש מושחת שמוכן למכור את המדינה לטובתו האישית, לא נתקל בהוכחה ניצחת שלדברים אין שחר. ואם אין כאן ניצחון ברור, אז אפשר בהחלט לדבר על הפסד, בוודאי ביחס לאותם קולות שנעים בין נתניהו לגנץ.
עד שנכנס שני היושבים באולפן סברו שזו מתיחת פורים מתוחכמת pic.twitter.com/V1AkKvSGEF
— עמית סגל Amit Segal (@amit_segal) 23 במרץ 2019
המרוויחה הגדולה של הראיון אמש הייתה ללא ספק קרן מרציאנו, לצד הזכיינית קשת (שבאתר שלה מתפרסמות שורות אלה), שזכתה לאחוז רייטינג שלא זכור מאז פיצול הערוצים. ייתכן שנתניהו דווקא בנה על זה שמרציאנו שנמצאת באולפן ולא יונית לוי, שנחשבת אולי ליותר מנוסה (ובטח אכלה את הלב שלא הייתה שם). אלא שלמרות שהיה מדובר בהתקלה מהרגע להרגע, מרציאנו התייצבה מול נתניהו בתוקפנות, אפילו תוקפנות רבה מדי כשלא פעם לא אפשרה לו להשלים משפט, אבל בברנז'ה התקשורתית כל צעד כזה רק נזקף לזכותה.
עמית סגל כשל בתפקיד הסמן הימני
מי שעוד ישב שם בראיון, ובאופן לא אופייני דווקא לא הצדיק את נוכחותו, היה עמית סגל. ירצה או לא ירצה, סגל מסמן בעיני הצופה את נציג הימין באולפן, וככזה הוא לא צריך ללטף את נתניהו, אבל כן לאתגר אותו גם בשאלות על חאן אל אחמר, על התגובה החלשה של ישראל לאירועים בדרום, וגם על תוכנית המאה של טראמפ. לזכותו של סגל יאמר שהבוקר בצעד שלא אופייני לעיתונאים, הוא הודה שהיה יכול יותר.
כך או כך, נקודת האור המרכזית שנתניהו כן יכול לרשום לעצמו אחרי אמש, שזה שוב הוא מול תקשורת השמאל. למעשה, החלק בראיון בו הוא היה נשמע הכי בטוח בעצמו, ושהוא חזר עליו לא פעם ולא פעמיים, היה הפער בין היחס המלטף יחסית שגנץ קיבל לבין התוקפנות לה הוא זכה, ולקראת סוף הריאיון גם היחס העוין והמשמיץ לו הוא ומשפחתו זוכים מדי ערב בערוצי התקשורת. כך שבסופו של דבר כשאנחנו נמצאים בתקופת בחירות, גם אם ראש הממשלה יצא קצת פחות טוב בראיון הנוכחי, מבחינת אוהדיו זו רק סיבה להתכנס סביבו עוד יותר, ולהגן עליו מפני תקשורת השמאל העוינת.