על פי דעותיי, אמור הייתי להצביע מרצ לפחות פעם אחת מאז שקיבלתי את זכות ההצבעה, לפני עשרים ומשהו שנים. זה לא קרה אף פעם אחת וגם לא יקרה הפעם.
לכאורה, מדובר בהחלטה חסרת הגיון. ראשית, גם אני כמו מרצ מגדיר עצמי כ"שמאל ציוני". הקמתה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, מעולם לא נתפסה בעיני כמזימה קולוניאליסטית ו/או תעלול מניפולטיבי של ריאל-פוליטיק מצד ראשי התנועה הציונית, אחרי שהגיעו למסקנה (אם לצטט את חלק מידידיי הלא ציוניים, בארץ ובעולם) כי אם הערב רב של יהודי העולם לא יתכוונן אל ירושלים – אזי התנועה היהודית-לאומית תיכשל. כל זאת מן הטעם שהקשר בין העם היהודי לבין ארצו הוא פיקציה, מעין ספין נטול ביסוס לאומי-היסטורי שנרקח על ידי המקבילה הבאזלית של "פורום החווה" של אריק שרון, אחרי כישלון "הצעת אוגנדה".
עוד בבחירות:
- מתלבטים למי להצביע בבחירות 2015? בדקו איזו מפלגה מתאימה לכם
- בואו להרכיב בעצמכם את הקואליציה הבאה
- חמינאי הוא המן ושרה היא מלכת אסתר?
סיבה נוספת שהייתה אמורה לגרום לי להצביע מרצ, לפחות פעם אחת מאז שמלאו לי 18, היא תמיכתי בהקמת מדינת פלסטינית על פי המתווה שהועלה על הכתב לבסוף על ידי הנשיא קלינטון, בשלהי כהונת ברק. לאמור: מדינה יהודית-דמוקרטית בגבולות 67' פלוס חילופי שטחים, לצידה של מדינה פלסטינית-דמוקרטית שבירתה מזרח ירושלים. על פי מתווה קלינטון, שמצוטט כמעט כלשונו במצע מרצ גם בבחירות אלו, זכות השיבה הפלסטינית תיפתר במסגרת "פתרון מוסכם", ניסוח דיפלומטי שבמקור הקלינטוני נועד לתאר חזרה של צאצאי מגורשי פלסטין אל המדינה הפלסטינית שתיוותר בשטחי הגדה המערבית ועזה / יהודה ושומרון – ורק לשם. כל זאת מבלי לכפור ב"זכות השיבה" שתמומש במגוון מסלולים, שרק האחרון שבהם הוא חזרת פלסטינים מעטים לישראל הריבונית, ורק אחרי אישור שמי של ועדה ישראלית-בינלאומית שתוקם לצורך כך.
גם מהבחינה הפרסונאלית, הייתי אמור להצביע מרצ. חלק מנציגיהם הם החביבים עלי מבין נבחרי כנסת ישראל, היום ובעבר. יוסי שריד הוא מן הישראלים המוסריים ביותר, המסורים ביותר, השנונים ביותר והאידיאליסטים ביותר שעמם יצא לי לשוחח, במשרדו כמו גם בביתו. אילן גילאון, כשהוא פוגש אותי, בכנסת או מחוצה לה, נוהג לסחוב אותי בכוח לקפה שחור שבמהלך לגימתו מקוננים שנינו על האותות שחרץ בנו הזמן. עדיין לא קרה שלא נפרדתי מחבר הכנסת גילאון בתחושת התפעלות, לנוכח עמידתו האיתנה לצד מי שגורלם לא שפר עליהם כמו גם לאור חוסר הנכונות שלו להתמסר לתחושות דכדוך או פסימיות.
את תמי זנדברג פגשתי לראשונה כמה חודשים לפני שפרצה מחאת קיץ 2011, כשסדקים רק החלו להיפער בתחושת חוסר האונים האזרחית שפשטה בישראלים לנוכח הטירלול המאמיר ששמו "יוקר המחיה בישראל" כמו גם האקסיומה הברקית לפיה "אין פרטנר", שלאורם (כך נדמה היה אז) נגזר על כולנו להעביר את חיינו במושב האחורי של מכונית שצוללת לעבר התהום. בעוד מנהיגינו מבטיחים לנו שאו טו טו הם יעשו סיבוב פרסה באוויר. זנדברג, שבדירתה רקחתי יחד עם אחרים מהלכים אקטיביסטים כאלה ואחרים, כמו גם במשרדים, בתי קפה וב"בית העם" הנפלא שפעל ברחוב רוטשילד – היא מסוג הנשים הצעירות שאני מקווה שבתי תגדל להיות, כשהיא תגדל להיות אישה צעירה. לאמור: חרוצה, אידיאליסטית, מסורה לטובת הכלל, אופטימית, וכן (ואני מקווה שאני לא חוטא בשוביניזם לייט) – גם שוברת לבבות. מן הטעמים הטובים שהוזכרו קודם.
"לך הביתה, יא טרוריסט"
ועדיין, מעולם לא הצבעתי מרצ וגם בבחירות האלה לא אצביע לה.
הצבעתי כל חיי למפלגת העבודה, למעט מערכת בחירות אחת ויחידה ב-2009, שבה הצבעתי חד"ש, בסיומה של התלבטות מפותלת שכללה חוסר יכולת פיזית ומוראלית להצביע בפעם השלישית לאהוד ברק – האיש שהפך עצמו, כך נדמה כבר אז, לחלק מצוות עובדי לשכת נתניהו. חודש לפני הבחירות נהרגו שלושת בנותיו של ד"ר אבו אל-עייש בעזה, מפגיעה ישירה של טנק צה"לי, אחרי שהתחנן בפני צה"ל ושלומי אלדר שלא יראו בו איום, אלא פלסטיני תאב שלום. כעיתונאי, דיברתי עם ד"ר אבו אל-עייש לפני הירי (הוא התחנן גם באוזני, שאגיד לצה"ל שהוא בקומה כך וכך בבניין בג'בלייה, יחד עם שמונה ילדיו שהתייתמו מאמם שמתה מסרטן, שלושה חודשים לפני כן). אחרי הירי טסתי לשיבא. מצאתי אותו בחדר צדדי, נע קדימה ולאחור עם ידיו בין ראשו ושואל "למה... למה... למה...". בין לבין עברו ישראלים שצעקו עליו: "לך הביתה יא טרוריסט, אין לך מה לעשות פה".
בבחירות ההן הצבעתי חד"ש כמעין תגובת נגד עצבנית לקואליציה המסתמנת, ביבי-ליברמן-ברק. הכרתי את מוחמד ברכה מחד"ש כעיתונאי ונכחתי במספר חוגי בית שערך. הוא הרשים אותי כאיש נעים הליכות, מפויס ובעיקר – כראש תנועה, שלא כמו אנשי מפלגת העבודה בזמנו, שייתן לליברמן פייט רטורי וחקיקתי. גם דב חנין, למרות ההבדלים בעמדותינו, הרשים אותי כאיש ציבור ענו, חרוץ, מסור למוחלשי החברה הישראלית ושבניגוד למפלגת העבודה לא התכוון לפזז על פי צלילי האקורדיון של ליברמן שהציע לשלול אזרחות מאזרחים ישראלים שיישפטו בעיניו, כ"לא נאמנים מספיק". כאילו מישהו הסמיך אותו להיות הסלקטור של השיח הישראלי הקובע מי לימין ומי לשמאל.
והנה גם בבחירות 2009, אפילו בבחירות 2009, לא הצבעתי מרצ. למען האמת, היא אפילו לא נכללה ברשימה הקצרה מאד של המועמדות האפשריות (גם "קדימה" לא היתה אפשרות, כי "קדימה" בראשות אולמרט הייתה השושבינה של "עופרת יצוקה").
לא מבקשת, דורשת
אני מנסה להבין מדוע, כלומר מה הבעיה שלי עם מרצ. בייחוד לאור הכרזתה המטיפנית של מרצ בבחירות האלה, למרות הפלירטוט שהיא מנהלת עם אחוז החסימה, לפיה "שמאל זה מרצ".
התשובה טמונה, אני חושב, לא בעמדותיה של מרצ וגם לא בנציגיה הנבחרים, אלא בסגנון נטול הענווה שמאפיין את התנהלותה כמפלגה, מאז שהפכתי לאזרח בעל זכות בחירה ועד היום. מרצ אף פעם לא עושה טעויות, או לפחות אף פעם לא מודה בכך. מרצ אף פעם איננה אחראית, בעיני עצמה, לקלקול ישראלי כזה או אחר. מהקטן שבקלקולים ועד הגדול שבהם.
מרצ אף פעם לא נאמנה למחנה השמאל שהיא מתיימרת להיות חלק ממנו, ותמיד תהיה הראשונה במחנה להפיל ממשלה (ע"ע נפילת ממשלת ברק, ב-2000) או להכפיש את המועמד בעל הסיכויים הטובים ביותר מטעם "הגוש" להרכיב קואליציה ("איך תרגישו כשתגלו שנתתם את הקול להחלפת השלטון וקיבלתם את ביבי עמוק בתוך השלטון?", קמפיין מרצ 2015).
הלאה: מרצ תמיד משדרת איזו טינה, מודעת או שלא, ביחס לרוב רובם של הישראלים, כאילו אם רק היה אפשר להחליף את רובם במיעוט המצביע מרצ, כל בעיותיה של ישראל היו נפתרות מאליה.
מרצ, בחוויה הפרטית שלי כמצביע, היא כמו הילד ההוא בכיתה, או הילדה, המקפיד להזמין רק חברים שנבחרו בקפידה יתרה למסיבת הבריכה. גם אם מדי פעם מלך/ מלכת הכיתה הללו עושים מחוות מוסריות גרנדיוזיות, כמו להישאר כמה שעות אחרי הלימודים ולהחזיק את ידו של הילד שאף אחד לא רוצה לדבר איתו. מחווה שאותו מלך/ מלכת הכיתה לא יפסיקו לדבר עליו כמובן, במשך חודשים.
מרצ היא גם המפלגה היחידה בישראל, אולי למעט ש"ס, שלא "מבקשת" את הקול שלי אלא "דורשת" אותו. מתוך עמדה לפיה אם לא אצביע לה סימן שמשהו לא בסדר איתי. כמצביע, כאזרח, כאידיאליסט וכישראלי.
"אתה עדיין מתלבט?" שואלים סלבריטאים בקמפיין מרצ 2015. ובכן – לא, חברות וחברים, אינני מתלבט. גם בבחירות האלה, לא אצביע מרצ. ולמרות שעמדותיי קרובות לשלכם מדינית וכלכלית – אעניק את הקול שלי ל"מחנה הציוני".