שנה בראשות ועדת הכלכלה הספיקה לחבר הכנסת מיכאל ביטון כדי לריב עם רבים משרי הממשלה. המזג החביב והדיבור החברי, הסחבקי כמעט, בגובה העיניים, יכול להטעות. "הממלכה שלי", כפי שהוא מכנה את הוועדה, אחראית על שמונה משרדי ממשלה: הכוח הגדול, לצד העומס, הובילו בסופו של דבר גם אותו, עוד לפני פיזור הכנסת, לעשות שרירים ולהכריז שלא יצביע עם הקואליציה, עד שחזר בו, ככל הנראה מאוחר מדי.
אנחנו נפגשים במסעדה אופנתית בהרי ירושלים. כשהוא לוגם יין רוזה ומנשנש סשימי, האיש שהרים את נס הפריפריה ורכב על גבו עד למשרת השר לעניינים אזרחיים במשרד הביטחון בממשלה הקודמת, נראה הכי רחוק שאפשר כמעט מגבעות החול של ירוחם.
"אנחנו מאמינים שלבני הפריפריה מגיעה מסעדה טובה. פעם בשבוע מותר, מצווה מן התורה", הוא צוחק. "אני מעמד ביניים ויכול להרשות לעצמי, רבים לא יכולים. מי שבא מהפריפריה והסבירו לו שירוחם זה סוף העולם שמאלה ואין שום תקווה ואין שוב עתיד יכול בטעות לסחוב רגשי נחיתות במרחב מסוים. זה משהו שיכול ללוות אותך עד גיל 40-30".
"אם הייתי רואה אותך הייתי אומר 'זה הנהנתן התל אביבי הפריווילג'", הוא מוסיף. "החוכמה היא להיכנס לחדר ולהגיד: הוא יש לו פאות, זה חילוני, ההוא בהיי טק, אחר פרס נובל ואני זה אני, הולך להיות מעניין. אם יש משהו שקרה לי זה שנכנסתי לפה נינוח, אבל אולי לפני עשר או עשרים שנה הייתי נבוך".
הנינוחות הזאת מתגלה גם בזמן שהוא מזמין מנות מהתפריט, תוך שהוא מצטט שירי מחאה של ארז ביטון וסמי שלום שטרית: אֲנִי כּוֹתֵב לָכֶם שִׁירִים בְּלָשׁוֹן אַשְׁדּוֹדִית כּוּס אֵמ אֵמ אֵמכֻּם, כְללָה דאַר בּוּכּוּם, שֶׁלֹּא תָּבִינוּ מִלָּה. ביטון מהרהר לשנייה אחת במילים שהרגע יצאו לו מהפה ומתבונן מסביב. "החגיגה באולם הזה היא של אנשים שההכנסה החודשית הזוגית או האישית שלהם היא 20-15 אלף שקל ומעלה. מיליונים בישראל לא יכולים להיות חלק ממנה, וזה עצוב".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
הרגישות הזאת שלו לעוולות ומניפולציות על אוכלוסיות שלא יודעות לקרוא את החוזים ואת האותיות הקטנות, השפיעה גם על הבחירה להגיע לספירה הציבורית. "העובדה שגדלתי בירוחם וראיתי את כאבה ואתגריה, זה הפך לייעוד אישי ולשליחות. הייתי קצין, זה גם השפיע על הבחירה שלי". הוא נאנח לרגע, וממשיך. "אנחנו משפחה שכולה, איבדתי את אחי אבי בצבא. הייתי בן 15 וזו הייתה טרגדיה גדולה, זה ערער אותי והשפיע עליי, על התפקודים בבית הספר". ביטון נעצר לרגע ואפשר לראות הקושי על פניו. "הייתה לו תאונה והוא חטף אירוע מוחי ונפטר בצבא. לפעמים אנחנו שוכחים מה חשוב בחיים".
"אמרתי ללוחמים שלי בגולני שיחד איתם שכבתי במארב בלבנון, בשלג, בליטני: 'כאן אנחנו מוכנים למות אחד למען השני ולמען המדינה. אחרי זה הולכים לחיים האזרחיים, קצת פוליטיקה, וכבר לא מסוגלים לחיות אחד למען השני'. גם באי ההסכמות הפוליטיות השנאה הגיעה לרמות בלתי אפשריות שידענו להתגבר עליהן בצבא. המקרה של אבי לימד אותי לא לזכור את הנופלים רק ביום הזיכרון אלא בכל יום. להבין שזה מחייב אותי ושיש לי אחריות לגורל המדינה כדי לא לבייש את המעשה הגדול הזה של ההקרבה".
"זה דבר טוב לריב - אל תהיה סמרטוט"
ואצל ביטון, ההקרבה ניכרת כבר בטון הדיבור כשהוא מגיע לסוגיות חברתיות. "אדם עובד, מרוויח 6,000-5,000 שקלים. הוא ואשתו יחד 12,000 שקלים, גר בפריפריה. שירת בצבא, עושה מילואים, עובד במשרה מלאה, הגון כלפי המדינה, ויש לו גם שלושה ילדים. אף כלכלן לא יכול לסדר את זה, זה לא מתכנס: בית, חינוך, אוכל, בריאות, תחבורה וניידות, עזוב נופשים. ולמה זה פשע חברתי? כי אנחנו אמרנו שזה חוקי לשלם לו 5,000 שקל". כשביטון מדבר במסעדה על הפערים בין עשירים לעניים, קשה מאד לעצור את שטף הדיבור שלו ואת עוצמת הרגשות. "איך יכול להיות שאם קבענו שזה השכר, הוא עדיין משלם על מסע לפולין ועל חוגים? אם אתה שואל אותי, השליחות שלנו זה שהוא לא ישלם על בית ספר כלום. לא כי הוא בטלן, אלא כי ראוי שהוא לא ישלם".
ישראל הולכת לבחירות - סיקור נרחב ב-N12:
- נחשף: השיחות הסודיות בין הרב דרוקמן למנסור עבאס
- נתניהו ביקש עדכון בלי לפיד, רה"מ סירב
- עיסאווי פריג' הודיע על פרישה מהפוליטיקה: "הורוביץ נכשל כמנהיג"
- סקר חדשות 12: ימינה בראשות שקד עם 5 מנדטים, איחוד בין גנץ וסער - 15 מנדטים
ומכיוון שהמשלמת הגדולה ביותר של שכר מינימום זו המדינה, הביקורת שלו כלפי המנגנון שהוא חלק ממנו מובילה אותו לשרטט את קווי המתאר שהנחו את תהליך קבלת ההחלטות שלו בוועדת הכלכלה. "כל הזמן עמדה נגד עיניי שאלת יסוד אחת: מה זה עושה לאזרח הקטן. איפה הוא בחגיגה. בכספומט, כמה הוא שילם?".
הרבה כוח ניתן בידי ביטון, שדילג בין ארבעה בתי ספר תיכוניים ושמבהיר שוב ושוב שתנועת הנוער וחוגי הסיירות הצילו אותו מעצמו. אולי הטמפרמנט הירוחמי, אולי כובד האחריות ואולי שחיקה של שנים בפוליטיקה המקומית והארצית הובילה אותו לחיכוכים עם שרים בממשלה, חלקם תפחו עד כדי איום על יציבות הממשלה.
"אתה מתחיל לבנות יחסים עם כל משרד, ויש גם 'קלאשים'. גדולים. בליל ההצבעה על תקציב המדינה שמעתי שמפנים משפחה רווחתית מדיור ציבורי ובניגוד לסיכומים עם משרד השיכון. אלקין ישב לפניי, אז שאלתי אותו למה הוא מביך אותי, ועוד בליל ההצבעה. 'זה משפטי', השיב אלקין. אמרתי לו במפורש שהפינוי הזה לא יקרה ושיעצור: 'אלקין, אני לא מצביע בעד התקציב. אם יש פינוי אני הולך לעצור את הפינוי'. הוא צחק, לא הבין את חומרת המצב. בשתיים בלילה אלקין הודיע לי שהוא עוצר. הבהרתי לו שלא רק שהוא עוצר, הוא גם לא מביך אותי שוב ואנחנו צריכים לשבת ולחשוב יחד על מדיניות".
אבל החיכוכים הקשים ביותר היו עם שני משרדים אחרים, החקלאות והתחבורה. אלא שבניגוד למרב מיכאלי שאותה הוא מקפיד למסגר כחלק מ"השרים המחרטטים" וכ"לא מעניינת", ההתנגשות עם עודד פורר סביב רפורמה בענף החקלאות הסתיימה בדרכי שלום. "בחקלאות, בניגוד לתחבורה, למרות המאבק היה דיאלוג. רבים רבים רבים, נכנסים לחדר – סגרנו. זה דבר טוב לריב, להאמין במה שאתה מאמין, אל תהיה סמרטוט". ביטון עוצר את שטף הדיבור לרגע אחד, תולה בי מבט מצפה, ואז מחווה בידו תנועת ביטול ומפטיר בנונשלנט: "אתה שומר את מיכאלי לסוף אני מבין... היא לא מעניינת".
אלא שמיכאלי מאוד מעניינת, ולו רק בגלל שמהלכים שקידמה, לטענתו "ללא תיאום", הובילו אותו להכריז פעמיים, בתקופה פוליטית שברירית וטעונה, שלא יצביע עם הקואליציה. ביטון נשמע כמעט מיואש כשהוא נשאל על שיתוף הפעולה, או מה שהוא מכנה "אי שיתוף הפעולה" בין הוועדה בראשותו למשרד התחבורה, וטוען כי מדובר במשרד הבעייתי ביותר שנאלץ לעבוד מולו. "הם רצו לבטל חוק שלהם, שקשור לשכחת ילדים ברכב. אמרתי, תביאו 5 מיליון שקל לפיילוט, נלך למרכזים לגיל הרך ונדריך הורים, נביא להם גם מכשיר קטן, לא הביאו. משרד של חמישים מיליארד שקל, חמישה מיליון לא היה להם. כביש 6, מה אתם עושים בצפון? אין תשובות".
המתקפה על מיכאלי: "אמרה 'אל תתערבו לי'"
אבל המשבר הקשה ביותר הגיע סביב רפורמת "דרך שווה" בתחבורה הציבורית, שעליה שמע באופן מקרי מחברי הכנסת רגע לפני הפגרה, בזמן שהכנסת ישנה שנת ישרים. "כינסתי דיון חירום, בפגרה. באו 12 ח"כים", הוא מציין בגאווה. "לדיון רגיל באים 3-2 ח"כים. ומי בכירי משרד התחבורה שהגיעו? לא מנכ"לית, לא סמנכ"ל, כלום. רפורמה של מיליונים במשק שמשנה את כל שיטת תמחור הכרטיסים. מגיע יועץ שר פוליטי ועוד אשת מקצוע זוטרה. היינו תמימים: 'מה מתוכנן? מי ייפגע? מה המחירים? מה המדיניות?' והם מסבירים ששום דבר לא סופי ולא סגור".
ביטון נדהם לגלות שלא עברה שעה מהדיון ויוצאת הודעה לעיתונות: "שר האוצר ושרת התחבורה משיקים מחר רפורמה בתחבורה הציבורית 'דרך שווה'. לא האמנתי, הרי זה פשע! זו אשת הדמוקרטיה שהייתה ח"כית איזה עשר שנים, מסתירה מידע מהכנסת! זה חוסר אתיקה וזה נגד הערכים היסודיים שלה".
למה היא לא רצתה לתת תשובות?
"כי היא יכולה. כי היא לא סופרת לא את הכנסת ולא אותי. היא לא סופרת את הפריפריה. היא מסוגלת להשיק רפורמה לבד בלי לשאול אף אחד. לכל אורך הדרך היא התנהגה ככה. ראש הממשלה קרא לה כדי לפתור, לא באה, פעמיים. אמרה 'אל תתערבו לי'. היא מאמינה שצריכים לשלם יותר בעיירות פיתוח, זו מצווה שישלמו יותר. שישלמו כמו בתל אביב. בתל אביב כרטיס לנסיעה מקומית בחמישה וחצי שקלים אדם מגיע לבית חולים, אוניברסיטה, לצבא. לאן נוסע אדם בחמישה וחצי שקלים בקריית שמונה? יש לו משרדי ממשלה? בית חולים? אוניברסיטה? זה נקרא 'דרך שווה'? הוא לא מקבל כלום בחמישה שקלים האלה. פעם עלתה נסיעה מקומית שניים וחצי שקלים, כי בפריפריה לא מגיעים לשום מקום. הפריפריה לא מעניינת אותה, בכל תחום. היא ויתרה על הקשר איתה - היא בעמדה שהיא מסתפקת בחמישה מנדטים כדי לשרוד פוליטית כי היא לא מאמינה שהיא מסוגלת יותר".
ביטון, שהיה מזוהה עם המפלגה שמיכאלי עומדת היום בראשה, מתרפק בנוסטלגיה. "פעם ראשי העבודה היו סוציאל דמוקרטים, היה להם צדק חברתי, היה להם לב לחלשים ולעניים. מיכאלי הפכה להיות ראש המפלגה של מדינת תל אביב, ואפילו לא כל תל אביב. מזל שמאיר יצחק הלוי היה בכנסת כדי לקדם את כביש 90 והיא הצטלמה. איזה מזל. רפורמת 'דרך שווה' זה אחד השקרים והמניפולציות החברתיות הגדולות שהיו פה בעשרות השנים האחרונות: רכבת מנתיבות לשדרות, עשר דקות נסיעה , התייקרה ב-275%. סבתא שרוצה לנסוע לבקר את הנכד פעם בשבוע תשלם 81 שקלים בחודש במקום 19.2".
הרפורמה הזו הייתה הרגע שבו ביטון הרגיש שפוגעים בציפור נפשו, בדבר שבשמו הגיע לפוליטיקה. "מילים יפות ושפה גבוהה לא מסתירות עוול, מספרים ועובדות. אנשים ירגישו את זה בכיס. ניסיתי בוועדה כמה פעמים, לא סופרים אותך, אז אתה הולך למליאה – שם סופרים את האצבע שלך, וגנץ גיבה אותי בעניין הזה גם בפרהסיה אחרי שהבין שאצביע בעד כל חוק דרמטי שמשפיע על קיום הממשלה".
"על מדינת תל אביב היא מתאבדת, מחרימה הצבעות במליאה נגד כל הקואליציה יומיים על חוק המטרו. אבל על העניים, על מענקי עבודה שלא הגיעו, על תחבורה ציבורית, על כביש 6, לא ראינו אותה מחרימה. את מסבירה שיש היגיון לשלם במצפה רמון כמו בתל אביב? זה שיוויון בעיניך? איפה הדיפרנציאליות? החינוך, הרווחה והבריאות מתוקצבים דיפרנציאלית, ואת הראשונה שמסבירה שהנגב צריך לשלם אותו דבר! ממש אשת השיוויון והצדק והדמוקרטיה. רפורמה מוסתרת מהכנסת בגניבת דעת בערב פסח – לא דמוקרטיה. רכבת מתייקרת ב-275 אחוזים מנתיבות לשדרות – לא שוויון. והיא אפילו לא מנהלת דיאלוג. היא הציעה להקים ועדה ועוד שנה לבדוק את ההשפעות. אמרתי לה 'תגידי, את מסתלבטת עליי? אנחנו יודעים איפה נהיה עוד שנה? מה, אני לא גמרתי כיתה א'?. מבחינתה, זה יקרה כמו שהיא רוצה, עד הסוף". מיכאלי בתגובה כינתה את דבריו שוביניזם וטענה שביטון משקר ומנהל קמפיינים יחד עם הליכוד - תגובתה המלאה בסוף הכתבה.
"אתה רה"מ עם 7-6 מנדטים - תשמור עליהם"
הקנאות שבה הוא מדבר על "אשת השיוויון והדמוקרטיה", מזכירה לי שיש עוד היבט בשיטה - הזכות לבחור ולהיבחר. אלא שממש בתוך מפלגתו שלו, הזכות הזאת עומדת לאדם אחד בלבד. "אנחנו אחרי חמש מערכות בחירות בלי הפסקה, אז אין זמן לעסוק במשילות ארוכת טווח של מפלגה. יבוא יום שאולי יעבירו חלק מהכוח לציבור, אבל פריימריז זה גם מחלות: שחיתות כספית, בזבוז זמן, לחצים לא ראויים". בינתיים, הוא ממשיך לגלות נאמנות לא מתפשרת ליושב ראש מפלגתו: "לא יודע אם המרד הקטן שלי ידרדר אותי ברשימה, אני בא ספורטיבי. אף אחד לא בטוח, רק הקדוש ברוך הוא יודע מה יהיה. אני מאמין שיהיה בסדר, יהיה טוב".
ביטון סבור שהמרד הקטן שלו לא זירז את התפרקות הממשלה. "הממשלה התפרקה כי המפלגה של בנט התפרקה, ולא בחודש האחרון אלא מהיום הראשון. אתה בא עם שישה-שבעה מנדטים להיות ראש ממשלה, תשמור עליהם. אנחנו פרגנו להם עם שישה מנדטים כי המציאות לא נורמלית, וצריך למצוא פתרונות לא נורמליים. אבל בנט לא שמר על הפוליטיקה, לפעמים האסטרטגיה מעבירה אותך על דעתך. כראש ממשלה אתה עוסק בדברים ברומו של עולם, ואתה לא מבין שכדי שיהיה לך את הזכות לעסוק באסטרטגיה של מדינת ישראל ובעתיד שלה ובביטחון שלה, אתה חייב 60% מהזמן להתעסק בפוליטיקה. בנט חשב שזה יתרחש מעצמו. הוא היה צריך לתת לסילמן משמעות, תקציבים, השפעה. לפתור בעיות".
בשיחה הוא מצביע על עוד גורם: "בנט היה צריך להגיד להורוביץ 'רד מהברדק של חמץ בבית חולים'. נראה לך שהורוביץ שמח כשסילמן נתלתה בחמץ? זה בנפשו? זה הנושא שיציל את המדינה? למה עלית על ברידקות? כל שר היה צריך להתאפק וללכת לאזורי ההסכמות. אני, בניגוד לאחרים, עשיתי שרירים כתגובה ומסר - אל תפגעו בחלשים".
גם הוא, כמו רבים מהישראלים, מאמין שלא תהיה הכרעה בבחירות הקרובות ושאנחנו בדרכנו למשבר משילות עמוק, אולי כמעט אין-סופי. "הכול קשקושים. אנחנו לקראת עם חצוי ומדינה חצויה, והאסטרטגיה צריכה להיות חיים משותפים, הסכמות רחבות, מתינות, ממלכתיות".
ייתכן שזו הסיבה שביטון אומר שמפלגתו לא תשב בממשלה עם הליכוד בהנהגת נתניהו. "אנחנו נשב עם הליכוד, לא עם ביבי. נתנו בו אמון בעבר, והאמון בו מוצה. הרי כמעט נמחקנו פוליטית בגלל השותפות הזאת. עם החרדים לעומת זאת בטוח נשב, אנחנו היחידים שיכולים להביא אותם. בן גביר לעומת זאת קיצוני בעמדות שלו ולכן לא נשב איתו".
בתור מי שישב בממשלת נתניהו-גנץ בשלושה משרדים, הוא נזכר: "לנתניהו לא היה מוניטין טוב אחרי ארבע מערכות בחירות, עם ענייני הגוש והשיסוי וההסתה. ואז הגיעה הקורונה, וזה או ממשלה או בחירות. לגנץ הייתה אפשרות להציל את המדינה מבחירות ולעבוד על הקורונה, או לקיים את ההצהרה שלא יישב. ההחלטה הייתה קשה, אבל עשינו בחוכמה ולקחנו 50% מהסמכויות בפריטטיות. ההישג של גנץ הוא לא ההליכה עם נתניהו, אלא נטרול 100% מהכוח שהיה לו עם זכות וטו. נתניהו החליט למנות שר משפטים איך שבא לו, וביטלנו, לא אפשרנו סיפוח. גנץ עשה את הגישור הכי חשוב לממשלת השינוי שהוציאה את ביבי מבלפור".
למרות היתרונות שביטון מנה, הממשלה ההיא לא האריכה ימים: "כשראש ממשלה מסתיר משר הביטחון הסכמי שלום, מוכר מטוסי 35-F למדינה ערבית ועוד, אלה פעולות שמובילות לחוסר אמון ומעידות שאי אפשר לסמוך על שותפות איתו. מי שנכווה ברותחין נזהר גם בצוננין. ואיפה ראינו שהוא מעל באמון הכי הרבה? כשהוא סירב להביא תקציב, כי המשמעות הייתה שגנץ ייכנס לרוטציה איתו. כדי להחזיק מדינה שלמה בת ערובה לגורלו האישי הוא השאיר את הרשויות בלי תקציב, בלי משרדים שיכולים לעבוד וכל המשק נפגע. זה היה קו אדום. אנחנו מנענו את מזימת אפריל - הרצון שלו להיות ראש ממשלה בממשלת מעבר במשך שנים ולעשות מה שהוא רוצה".
לפיד? "סומך עליו", גנץ? "ממלכתי, מאופק"
לראש הממשלה לפיד הוא מתייחס בזהירות. הרי מצד אחד ישנה היריבות הפוליטית, ומצד שני יש גם מדינה שצריך לנהל בחודשים הקרובים. "אני סומך עליו. הוא הוכיח התמדה בפוליטיקה ויש לו מרכיב של 'יגעת ומצאת תאמין'. נעבוד איתו מלא-מלא ונשמור על האינטרסים גם בתקופת המעבר".
הוא מאמין שגנץ יקבל מנדט, או את הטלפון הראשון ממי שיקבל את המנדט. "אנחנו לא נהיה במקום שבנט היה, אני מעריך שנקבל מספר דו ספרתי של מנדטים. הרי גנץ עשה את החיבורים הכי גדולים בפוליטיקה: פירק את הבלוק של ביבי עם החרדים, הביא את בוגי יעלון ואת יאיר. הוא אחד השרים הטובים במשרד הביטחון, ביצע שורת רפורמות אזרחיות שם, איש מתון, ממלכתי, מאופק, לא מתלהם. אדם שצבר את אהדת הציבור אט אט. שלוש השנים האחרונות היו בית ספר מבחינתו. הוא אומנם הגיע מאוד מנוסה מבחינה צבאית ומדינית אבל פחות מבחינה פוליטית. כשאתה הולך לבחירות 5 פעמים זה רע למדינה, אבל מי שעובר את זה ומתמיד גם עובר הכשרה פוליטית טובה מאד".
ביטון לא שש להתייחס לחיבור אפשרי עם גדעון סער, אבל הוא שופע מחמאות לגבי האיש. "ראוי, בעל עקרונות ומנוסה מאוד". למרות שנים של היכרות אישית והערכה הדדית, ולמרות שבדרך כלל הוא ממהר להיכנס לעובי הקורה גם בנושאים שלא קשורים ישירות לתחום אחריותו, דווקא בעניין הזה הוא מתעקש שהסמכות לא בידיו ומשאיר אותה, לפחות על הנייר, ליושב ראש מפלגתו. ביטון מדבר כל הזמן על חיבורים ואפילו מפלרטט עם הרעיון להצליח להביא את הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, חבר שגם היה מג"ד בזמן שביטון היה קצין בגולני.
את רע"ם הוא לא פוסל וטוען שהניסוי לא נכשל. "עצם זה שבא מנהיג ערבי שמסוגל לקבל קווי יסוד של מדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית ולפעול במסגרת הזאת ולעבור גם משבר ביטחוני, זה אומר שיש בחברה הערבית מי שנותן עדיפות להיבטים האזרחיים על פני הזהות הלאומית והשאיפות הלאומיות שלהם". הוא לא בונה על חיבור אפשרי עם המשותפת, מאותה סיבה בדיוק. "הם בעד ממשלה יהודית ציונית ודמוקרטית? לא נראה לי, אז הם לא יכולים להיות בממשלה. מי שקיצוני או שולל את קיום המדינה אני לא יכול לשבת איתו".
האיש שמעיד על עצמו שהוא קרוב לציונות הדתית בהיבטים של ציונות והגשמה, קרוב למרצ בשאיפה לצמצם פערים, קרוב למפלגת העבודה בערכים ההיסטוריים הסוציאל-דמוקרטים וקרוב לחרדים בזהות המסורתית, נמצא בין העולמות. יד כאן ורגל כאן, מחפש דרכים יצירתיות, אוסף חברים ורעיונות, כמעט באותו אופן שבו הוא ניגש לתפריט האוכל, שככל הנראה לא היה עובר את אישורו של יו"ר ועדת הכלכלה בשנה האחרונה. ועכשיו הוא כבר מסמן את היעדים הבאים: "הייתי רוצה להיות שר חינוך או רווחה. זה נראה לי רציני. אני בשל, הייתי שר בשלושה משרדים, בוועדה הכי משמעותית בכנסת, התאמנתי מספיק. אני מוכשר לעניין".
תגובת שרת התחבורה במלואה:
"מיכאל ביטון ממשיך לשקר במצח נחושה במסגרת הקמפיין שהוא מנהל ביחד עם הליכוד על הגב של רפורמה שתוזיל משמעותית את ההוצאה החודשית של כל משק בית, בכל הארץ ובפרט בפריפריה, רפורמה שכל שרי הממשלה כולל שרי כחול לבן הצביעו בעדה. ההתייחסות של ביטון לראש אגף בכירה כעובדת זוטרה היא לא פחות משוביניזם שראוי שייעלם ממחוזותינו, ודאי מפיו של יו"ר ועדה בכנסת".
"ביטון כנראה לא התאושש עדיין מההפסד בבחירות במפלגת העבודה, שאותה עזב אחרי שהפסיד, וכעת תוקף את היו"ר הנוכחית ממקומו במפלגה שאיננה דמוקרטית והוא שובץ בה מבלי שנבחר על ידי הציבור. כחבר קואליציה, ביטון היה חלק מקמפיינים פוליטיים של הליכוד ושל נתניהו והשתתף בכנסים של מירי רגב תוך שהוא עושה שימוש פוליטי בפריפריה. מפלגת העבודה והשרה מיכאלי כיו"ר המפלגה וכשרת התחבורה ימשיכו לפעול ולהשיג הישגים ממשיים ואמיתיים למען הפריפריה".