ישראל צועדת לקראת בחירות רביעיות. תמונת המנדטים מהווה תמונת מראה לישראליות.
- הרוב המוחלט של הישראלים אוהבים את ארצם. הם פטריוטים. כמעט כל אזרח מכיר מישהו שמסר את חייו לטובת המדינה וערכיה. כולנו יודעים את המורשת הלאומית שלנו. יש בה רגעים מעוררי השתאות ובני עמנו הגיעו להישגים מרשימים, אך בה בעת ההיסטוריה זרועה ברגעי שפל בהם נרדמנו וכמעט הושמדנו. הזיכרונות שלנו לא מאפשרים לנו אוניברסליזם מדומה. אוהבי אדם אנחנו, לא תאבי כוח, לא אוהבי שיעבוד. עם זאת, בה בעת, אנחנו מודעים לעולם שבו אנו חיים ויודעים שעלינו להגן על עצמנו.
- רוב הישראלים מסורתיים. ההגדרה של המסורתיות מתעתעת. היא לא יכולה להיות שורת מחץ במילון או לקסיקון. היא תיאור של החיים עצמם. רוב הישראלים כועסים על מי שלוקחים מונופול על הדת, מי שרוצים לנכס אותה לפרשנותם, לקהילתם. עם זאת, רוב הישראלים לא אוהבים את מי שמתנכרים למורשתם. החגים, סעודות השבת, אירועי מעגל החיים (לידה, נישואין, קבורה) נערכים לאורה של מסורת ארוכת שנים לא רק בגלל מניעים פולקלוריסטיים, אלא גם מתוך שייכות וזהות. הם לא מעוניינים בהדתה, אך בזים למי שמזלזלים ביהדות ומורשתה.
- רוב הישראלים דמוקרטים. הם דעתנים, אוהבי דיאלוג, לא נבהלים ממחלוקת. הם רוצים להפוך שבטיות לפסיפס מרהיב של צבעים. בד בבד, הם מתנגדים להפיכת כללי הדמוקרטיה לכאלה המקנים כוח מוגזם לרשות אחת על פני חברתה. הם מפוכחים ויודעים שכולנו בני אדם, מונעים מאמונות ודעות. החלוקה בין פוליטיקאים אינטרסנטיים קטנוניים, הדואגים רק לרווחתם, לבין אנשי חוק ומשפט מלאכיים וטהורים, מצחיקה אותה. הם בעד עליונותו של שלטון החוק ומעריכים את נחיצותה ומרכזיותה של מערכת המשפט. הם לא מקבלים שלילה מוחלטת של בכיריה וערעור אוטומטי על יושרם של פרקליטיה ושופטיה. עם זאת, הם לא מוכנים להרכין ראש ולומר 'אמן' אחר כל אחת מהחלטותיה.
- רוב הישראלים דואגים לזכויות הפרט. הם לא רוצים לכפות, לדרוס, לבטל, להדחיק, להכאיב לזולת. עם זאת, הם לא סבורים שצרכי הפרט ומאווייו עליונים על ערכי הכלל. לפעמים - כן, לפעמים - לא. כפי שנער ונערה בגיל 18 נקראים לשירות צבאי, ללא התחשבות ברצונותיהם, תחביביהם וחלומותיהם, כך גם בנושאים אחרים הנוגעים לזהות הלאומית שלנו: לפעמים צרכי הפרט נדחים מפניה של תרבות וזהות לאומית כוללת.
- רוב הישראלים מעריכים יזמות, יצירתיות, חדשנות. אנחנו חברה המעריכה הצלחה, בכל מרחבי החיים: במדע וברוח, בכלכלה ובמסחר, בספורט, באמנות ובתרבות. אף על פי כן, הישראלים רוצים חברה שבמוקד שלה אחווה, סולידריות ודאגה. אנחנו לא רוצים כלכלה ליברטריאנית. אנחנו רוצים מערכות בריאות, רווחה וחינוך ממלכתיות, רוצים רשת ביטחון סוציאלית, בריאות ציבורית וחינוך ממלכתי. הקהילה שאפיינה אותנו בגלות באה לידי ביטוי במוסדות מדינתיים המבטאים את המורשת שלנו: אף אחד לא יישאר מאחור! לא יהיו אנשים שמתגוררים ברחוב, חולים ללא ביטוח ציבורי, ילדים שנגזרה עליהם בערות.
יש לנו הרבה אתגרים. הבריאות, הרווחה והחינוך זקוקים לתיקון; המאבק בין זכויות הפרט לזהות הלאומית שלנו גובה לפעמים מחיר כבד ויוצר עוולות; המאבק על הגדרתה של הדמוקרטיה ומהותה עלולה להוביל למשבר אמון בין הישראלים לרשויות השונות; המסורתיות יכולה להצטייר כפשרה, כבינוניות, כהתחמקות מהכרעה בשאלות של דת ומדינה; הלאומיות יכולה להוביל ללאומנות או לחילופין לתופעות פוסט-ציוניות.
ישראל לא זקוקה למנהיג שיכריע בין הקצוות. היא זקוקה למנהיגות שיודעת את אומנות הריקוד, את התנועה הנכונה בין הקצוות. ישראל זקוקה למנהיג שיסלול את שביל הזהב של המדינה. שביל ישראל חדש שייחצב בין סלעי המחלוקת, בין הררי המילים, תהומות השנאה, פיתולי התועלות ומעיינות המניפולציה. מנהיגים-רקדנים, אומני ריקוד ההורה שיש בו שילוב של צעדי שמאל-ימין, יוכלו לא להכריע ולא להתפשר אלא לסלול דרך חדשה שתוציא אותנו ממשבר ארוך שנים.
זו אינה פעולה קצרת מועד. היא דורשת אחריות עמוקה ומסע דיאלוגי עמוק בקרב החברה הישראלית. אי אפשר לשלוח את הציבור החרדי במריצה למזבלה; אי אפשר לכנות את השמאלנים כבוגדים, את הערבים כשליחי אויב, או את המתגיירת כשיקסע. אי אפשר לכנות מתנחלים כנערי גבעות אלימים, חילונים אדוקים כמתכחשים לזהותם היהודית, מסורתיים כערב רב של אנשים לא אינטליגנטיים.
התאהבנו בשיח של קצוות. כל אלה, כולם, הם חלק מפסיפס ישראלי. אף אחד מהם לא ייעלם, ולמעלה מכך - לכל אחד מהם תרומה משמעותית לכינונה של הישראליות. אל תלכו שבי אחרי עמדות קיצוניות. אל תהיו שטחיים. המציאות - מורכבת ומאתגרת מקמפיין בחירות. את נזקי השנאה נאלץ לרפא בימים שאחרי הבחירות.
לא רק הכרעה בקלפי נדרשת, כי אם עיצוב של חזון עמוק, עדכני וישים לישראל.
הכותב הוא שר החינוך לשעבר ונשיא תנועת "פנימה", הרב שי פירון.