דרור בן-דב היה מעצב גרפי עטור פרסים. בוגר בצלאל שעבד כל חייו כמעצב רב-תחומי, אומן ומחנך, שבין היתר עיצב את הגופן דרור שקרוי על שמו ומבוסס על כתב ידו. רבות מהעבודות שלו היו ממלכתיות – מדליות ממשלתיות, בולים וביתנים רשמיים, וב-1986 כשבנק ישראל יצא במכרז לעיצוב שטר חדש של 200 שקלים, בן-דב זכה לעצב את צידו האחורי.
אך לעיצוב השטר סיפור מהסוג שרק המציאות הישראלית יכולה לרקוח. סיפור על שטר כסף אחד והמעצב שלו, שליבו נשבר תוך כדי תהליך העבודה ובהמשך החליט לעשות דבר חסר תקדים.
"כמעט בכל השטרות שלנו במחזור יש לנו איזה סיפור שמסתתר, אבל הסיפור הזה הוא חריג ברמות שלא ניתן לדמיין בכלל", סיפר ד"ר צדוק עלון, מנהל מרכז המבקרים של בנק ישראל שהציג את סדרת השקל שהתחילה ב-1985. "הוא לא רק חריג בארץ, הוא חריג בכל העולם. הוא הסיפור הכי מרגש שקיים".
את הסיפור של שטר 200 השקלים הישן צריך להתחיל בחדר העבודה של המעצב המנוח דרור בן-דב שהלך לעולמו לפני כשנתיים בגיל 86. משפחתו של בן-דב הציגה לנו את השטר, עם הסקיצה שבה מוזכרים בנק ישראל, מגן דוד והקדשה אחת מיוחדת "לגיא". "זו בעצם גולת הכותרת של אבא, אולי לא העבודה הכי גדולה... אבל בטח ברמה הרגשית. היא הייתה הכי חשובה לו, הכי יקרה לו, היא בסוף ניצחה את כולן".
ד"ר עלון תיאר: "מכרז כזה להוצאת שטרות זה דבר מאוד יוקרתי. היו פונים לארבעה-חמישה המצטיינים בשטח, ודרור בן-דב היה אחד מהם . אומרים להם "תיתנו לנו הצעות", ובוחרים.
נאורה בן-דב, אלמנתו של דרור, סיפרה: "היה לו מה זה חשוב... זה בער בו – לזכות בשטר של המדינה. משה בן-דב בנו הוסיף: "זה סמל לאומי כמו המנון ודגל והיסטוריה, חלק מההיסטוריה שלנו".
הנושא שנבחר לשטר היה חינוך. בצידו הקדמי שעיצב משה פרג דיוקנו של שר החינוך הראשון של ישראל, זלמן שזר, ועל צידו האחורי הופקד בן-דב, שבעצמו סיפר על תהליך העבודה: "חיפשתי מה אפשר לעשות בנושא חינוך ואומנם מצאתי צילום של ילדה בכיתה א', שרק מתחילה לכתוב את האלף-בית וחשבתי שזה ראוי להופיע על השטר. התחלתי לצייר אותו ב-86'".
באותה השנה, ב-10 ביולי 1986, חוליית מחבלים חדרה לישראל בסירת גומי סמוך לראש הנקרה. כוח צנחנים שנשלח לבצע סריקות הותקף, 9 חיילים נפצעו בחילופי האש ושניים נהרגו – סמל מנצור רחאל וסמל ראשון גיא-יוסף בן-דב, בנם הבכור של דרור ונאורה.
"אבא יותר אגר ואגר את הכאב פנימה ויכולתי גם לראות את זה", סיפר בנו משה. "הוא נאבק בזה ממש כל השנים וכל הזמן היה אומר: 'טוב שיש לי עבודה שאני יכול בה גם לפרוק את העצב, את הגעגועים'".
בן-דב היה בעיצומו של תהליך עיצוב השטר כשבנו נפל בקרב. הוא התלבט אם להמשיך, ולבסוף החליט לסיים את העבודה. כשהתבקש להוסיף עיטור שיסייע במניעת זיופים הוא עשה דבר שידע שאסור לו לעשות ונתן ביטוי לכאב הגדול על גבי השטר – הצפין את שם בנו במונוגרמה – "לגיא". אלא שבן-דב לא סיפר על כך לאף אחד, לא לאנשי הבנק ואפילו לא לבני משפחתו.
שנים ארוכות בן-דב שמר בקנאות על הסוד. גם אחרי שהשטרות כבר יצאו לשוק. רק פעם אחת הסיפור נפלט לו במסגרת תוכנית רדיו בשעת לילה מאוחרת, אז סיפר על עיצוב השטר ועל השטר, ובסוף אמר: 'אני הכנסתי בשטר עוד אלמנט נגד זיוף בתוך המגן דוד, 'לגיא', הבן שנפל בלבנון, והוא ליווה אותי בכל עבודת ועיצוב השטר'".
"זה לדעתי הדבר היחיד שהוא לא שיתף, לא אותי ולא את הילדים, ולא אף אחד מהסביבה הקרובה. הוא הרגיש שזה ציפור הנפש שלו, והוא לא רוצה בזה לשתף אף אחד. כמו אוצר פרטי", סיפרה אלמנתו.
ד"ר עלון: "עד כמה שאני יודע ועד כמה שאנחנו יודעים בבנק, זה נודע לבנק בדיעבד לאחר מעשה. השטר הזה הופץ, נמסר, אף אחד לא זיהה שישנו אלמנט מוסתר בתוך השטר. אם הוא היה בא לבקש רשות לבצע את הדבר הזה אני חושב שכל בן אדם מבין שהבנק היה אומר לו: 'לא, אל תעשה את זה', מכיוון שהוא מקבל פה עדיפות על פני משפחות שכולות אחרות".
"הבנק היה, כמעט הייתי אומר, בזעזוע ובתדהמה", הוסיף עלון. "קודם כול הייתה תחושה של מפח נפש מסוים, אכזבה, שהוא לא גילה את זה מראש והוא לא אמר את זה מראש. זה הציב את הבנק במצב לא נוח. מה, הבנק עכשיו יעשה ריקול לכל השטרות? מה הבנק יעשה במצב הזה? אבל אחרי שהבנק התעשת, התחילו לשקול את זה קצת בצורה יותר אנושית. הוא הסביר שהדבר הזה היה חזק ממנו ונדמה לי שזה גם היה חזק ממקבלי ההחלטות".
בסופו של דבר בבנק החליטו להשאיר את השטר עם העיצוב המקורי. 8 שנים אחרי שיצא לאור הוא כבר הוחלף באחר. 20 שנה אחרי שנגנז, מרכז המבקרים של בנק ישראל הוא כנראה המקום האחרון שבו מוצגת לציבור ההנצחה החתרנית שעיצב דרור בן-דב לבנו גיא.