אחרי הדרמה הגדולה של הפרק הקודם שגרמה לנו להאמין שאין עתיד לשידוך של לימור וליעד, צמד בלונד-לנצח נחושים להוכיח לנו אחרת – אבל הדרך לשם לא תהיה קלה, כי שום דבר לא קל עם השניים האלה. לימור חוזרת מהמידברן שבורה אבל שמחה וטובת לב, וליעד העצוב והמיותם מקבל את פניה אחרי שהות ממושכת ובודדה בדירתם המשותפת. למרות תחושות הדחייה שהוא בוודאי מרגיש, הוא מכין לה ארוחת בוקר, ובשביל מישהו פגוע – וכרגע זה לא כל כך משנה למה – להכין קפה וחביתה זה ממש השתדלות של מעל ומעבר. וזאתי, מכינים לה ארוחת בוקר מושקעת והיא עדיין מתלוננת.
ליעד פגוע, לימור פגועה, ניכר ששניהם רוצים להמשיך הלאה – אבל בזמן שליעד עושה צעדים להתקרבות (אהמ אהמ, חביתה), לימור לא עושה את הצעד ומתחילה שיחה כדי לסגור את הנושא אחת ולתמיד (או לפחות עד הריב המיותר הבא).
אך אחרי לא מעט תלאות, בשלב מסוים כבר ברור שאין ברירה אלא לדבר. ואיך מדברים כשלא יודעים איך לתקשר? שולפים מתודה - הכלי השכיח, המעייף והמציק ביותר בארסנל של מטפלים ומדריכים באשר הם. למרות זאת, מסתמן שהמקצוע של ליעד והאופי האימהי-משהו של לימור עושים את שלהם, והבקשה המלאכותית לדבר בשם האחר עושה להם פלאים.
עכשיו, אין ספק שליעד טוב בשיחות התפייסות. הוא אולי לא עושה עבודה יותר מדי טובה בכל מה שמקדים לרגע הזה, אבל השיחה היא הרגע שלו לזרוח. הוא מפציר בלימור לדבר איתו ולשתף אותו ברגשות שלה, ואפילו לפגוע בו אם צריך – דבר שהיה יכול להיות מאוד חמוד, אם ליעד לא היה מוכיח לנו בעבר שהוא לא יודע להתמודד גם עם אמירות קשות, אפילו אם הן לגמרי-לא-דחיות-בשום-צורה אבל הוא משום מה מפרש אותן כאילו כן. אין לו מושג איזה בור הוא כורה לעצמו עם הבקשה הזאת. פחד אלוהים.
קטיה וליאור: בית הספר הטכני
בגזרת הלאב-בירדס ליאור וקטיה עדיין משעמם כרגיל. ליאור עושה הכל לפי מה שהוא כנראה למד בשיעורי אומנות הפיתוי, אין דרך אחרת להסביר את מה שקורה שם. הוא ממשיך לקום איתה בחמש בבוקר, הוא ממשיך להאכיל אותה ולקנות לה פרחים, לחגוג איתה הצלחות בעבודה, להכיר את המשפחה, לדבר על ילדים ולוותר על הדירה שלו. לוותר על הדירה שלו! אחרי שבועיים! כנראה שבעיית מחירי הדירות בתל אביב מגיעה גם להייטק.
למרות שקטיה וליאור ממשיכים לחזור בטסטות על כמה הם מאוהבים וכמה נוח ונעים להם ביחד, יש באוויר תחושה חזקה של חוסר אותנטיות. גילויי האהבה שלהם מרגישים טכניים – זה נכון לשניהם, אבל לליאור במיוחד (ואולי הם סתם לא כל כך יודעים איך בני אדם נוהגים להביע רגשות?). התחושה של הניכור קיימת לא רק במסרים המילוליים, אלא גם בכל התקשורת שמעבר למילים: המגע, האינטימיות והכימיה ביניהם מרגישה קצת מלאכותית. אנחנו נורא רוצים לשמוח בשמחתם ולהאמין שמה שקורה מאחורי הקלעים היא תשוקה אמיתית ופרפרים בבטן, ונשמח לראות בהם גם את הצדדים האלה – ואז אולי נצליח להאמין שזה אמיתי.
עידית ורפאל: זהירות, אופטימיות
אני מודה, לא חשבתי שיש לעידית ורפאל סיכוי. חיצונית הם לא היו נראים לי יותר מדי מתאימים, והחוויה בירח הדבש, ובמיוחד בתוך נווה פרינדזון - זה היה נראה גמור.
עכשיו, הם חזרו מירח הדבש ועברו לדירה נייטרלית (השנה ניכר שכל הזוגות למדו מטעויות העבר וניצלו את תקציב ההפקה לדירה שלישית). הדבר המפתיע ביותר במעבר של רפאל ועידית היא העובדה שהם בוחרים לישון באותה מיטה, החלטה מרעננת ומפתיעה ביחס להתקדמות הצוננת שלהם עד כה. זה רשמית אומר שכל הזוגות של העונה, להוציא את רינת ודניאל שפרשו מהתהליך, מבלים את לילותיהם בכפיפה אחת, ורק על זה – עוד לפני ההחלטות בתום 42 הימים – צריך להגיד שאפו לצוות הפסיכולוגים.
ולמרות שזה לא היה נראה מזהיר, יש מצב שבכל זאת יש פה סיכוי. קטן, מיקרו-סיכוי, אבל הוא בהחלט קיים. הבעיות של האקס-ירושלמים אמנם לא נעלמו לשום מקום, אבל הן בהחלט בשליטה ובטיפול. רפאל מאוד משתדל להיות יותר תקשורתי, עידית ממשיכה לנסות ולא מוותרת. היא קוראת לזה "אופטימיות זהירה", וזה כנראה התיאור הכי מדויק למה שבאמת קורה שם. בהמשך היא מתקנת ל"אפילו יותר מאשר זהירה", אבל אנחנו, ברשותך, נשמור על הניסוח המקורי.
משה ומאי: תנו לישון בשקט
שעון מעורר שמצלצל במערכה הראשונה... יושתק במערכה השלישית, כי רבאק. אחרי הרבה יותר מדי שיחות על הנושא הלא קריטי הזה, נדמה שבדירתם הקטנה של מאי ומשה נמצא פתרון לנושא העיקרי שמעסיק את השניים (ולא זה שמתחיל באות כ' ונגמר ב-"לב"). משה מתעמת בפעם המי-יודע-כמה על הצפצופים המציקים שמקשים עליו לישון בבוקר (תהיות: מתי הוא קם? האם הוא קם?), ועכשיו הוא סוף סוף יכול לישון בשקט. מי שמשלמת את המחיר היא מאי, שמאחרת לעבודה, ועוד נאלצת להתמודד עם בוסית קשוחה שדופקת מירנדה פריסטלי מ"השטן לובשת פראדה" ולא מוותרת לה למרות הסיטואציה החדשה והלא מוכרת איתה היא צריכה להתמודד. מאי, כולנו איתך.
אחרי ששבוע העבודה נגמר מגיע הסופ"ש, ולמאי יש חופש יקר מפז. היא קובעת טיול בשכונה עם הבעל הטרי, אבל הם לא סגרו את הדיטיילז – וכמו שאתם יודעים, גוֹד איז אין דה דיטיילז. משה רוצה טיולון מסביב לבלוק, מאי מעדיפה מסע אל מעבר להרי החושך, ליפו העתיקה – והתוצאה היא, כמובן, מפח נפש. משה מתגמש והשניים נוסעים דרומה, אבל מאי צריכה לשלם מחיר של שתיקה מעיקה ופרצופים עקומים במשך כל הטיול. היא מחליטה לפתוח את זה. ריב.
עכשיו, צריך לקחת את הריב של מאי ומשה בפרופורציות, וגם את האמירות שמגיעות אחריו. לא הייתי מצפה שמיד אחרי ריב מאי תקפוץ משמחה ותספר בהתרגשות כמה שהיא שמחה להיות בקשר הזה. וזה שמשה התעצבן ממשהו מטומטם זה אולי רחוק מלהיות אידיאלי, אבל זה קורה. משה תוקפני בעצמו אבל משתמש בקלף ה"את לא נעימה אליי", שזה מנותק ועיוור אולי אבל זה גם חלק מתהליך טבעי של ריב.
אם מסתכלים מעבר לחוסר הנעימות – בסופו של דבר, ולמרות הטונים הצורמים, שני הצדדים ידעו (פחות או יותר) להגיד מה הפריע להם, שמרו על הכבוד אחד של השני וניסו לחתור לעבר פתרון. ההתנהלות של מאי הייתה מושלמת, ללא רבב, הרבה יותר טובה מאשר שרובנו היינו מגיבים לסיטואציה. אצל משה קצת פחות, קורה. גם אם הם מרגישים שהם מכירים אחד את השני כבר המון זמן – הם לא, וזה בסדר. אם הם ימשיכו להיות ביחד עוד הרבה שנים, וזה הזמן לשאת תפילה שאכן כך, הם ילמדו בדיוק מה כל אחד צריך במהלך ריב, וגם ימצאו את דרך האמצע בין הרצון של משה להירגע והצורך של מאי לדבר על זה ולהמשיך הלאה. תקראו לנו אופטימיים, תקראו לנו פנטזיונרים, העיקר – תקראו לנו לחתונה שלהם. כי וואלה, יש פה משהו טוב.