הפריימריס שמתקיימים היום ב"קדימה" הם מאבק אישי בין ראש המפלגה שהתגלגלה לתפקידה לאחר האסון הבריאותי של אריאל שרון ולאחר החלטת היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את אהוד אולמרט, לבין מי שלא קיבל את מנהיגותה. לבני מדקלמת מעל כל במה שהיא תנצח, ולפעמים אומרת "אנחנו ננצח", ומתכוונת לאותו דבר; מופז חוזר בכל ראיון על המילים: "כאשר אני אהיה ראש ממשלה", כמי שלמד בעל פה את השורות, מקפיד שלא להתבלבל ולומר "אם אני אהיה ראש ממשלה". אפשר לחשוב שמי שישמע אותם פעמים רבות ישתכנע, לבסוף, ויתן למישהו מהם את קולו, רק בזכות החזרה הבלתי פוסקת על המנטרה.
"קדימה" הייתה מפלגתו של שרון, שלא יכול היה לנהל את מדיניותו כראש הליכוד, והעדיף לפצל את מפלגתו מעמדת מנהיגות – דבר נדיר ביותר בתולדות הפוליטיקה – להקים מפלגה חדשה ולהוביל בעזרתה את המהלך המדיני החד-צדדי שלו. אל מפלגתו הצטרפו אופורטוניסטים רבים, רק משום שהסקרים הראו את סיכוייה לזכות בבחירות 2006, וכך יצא שברשימתה לכנסת אפשר היה למצוא גם אנשים כמו זאב אלקין, המוביל כיום את קואליציית הליכוד, ונמצא מצדו הימני של נתניהו, וגם אנשים כמו שי חרמש, שתמך עד אז במועמדי השמאל במפלגת העבודה.
פחדו מנתניהו, נתקעו עם הנגבי
כיוון שמדובר היה במפלגה מלאכותית מאד, שלא הספיקה אפילו לעצב לעצמה דרך מוגדרת בנושאים חשובים כגון דת ומדינה, וכיוון שהדבק היחיד שהחזיק אותה היה המנהיג, וכיוון שהמנהיג לא נותר, סביר היה להניח שבבחירות 2009 תתפלג "קדימה" בין מרכיביה, ותלך בדרך כל מפלגות המרכז שקדמו לה, שקמו בתרועה גדולה ושקרסו בקול ענות חלושה, לאחר תקופת כהונה אחת.
זה לא קרה. זה לא קרה משום שמפלגת העבודה בראשות אהוד ברק, שנשבעה אמונים לשותפות בכל קואליציה אפשרית, לא הייתה אופציה של ממש עבור רוב בוחרי המרכז-שמאל; בעוד ברק טורח לשכנע את בוחריו כי הוא איננו נחמד וגם איננו חבר'המן, הובילה לבני את הדיכוטומיה "ציפי או ביבי", וסיסמא זו משכה אליה אנשי שמאל שלא רצו את ביבי, והיו מוכנים לבלוע אפילו את צחי הנגבי, ובלבד שנתניהו לא ישוב לשלטון. הם לא עשו את החשבון הקואליציוני, שלפיו גם אם "קדימה" תזכה בקולות רבים מן הליכוד, עדיין יהיה צורך להרכיב קואליציה, ולכן "קדימה" גדולה אינה ערובה לניצחון על הליכוד.
מה שקרה בבחירות 2009 הוא שבוחרי הימין שהצביעו "קדימה" רק שלוש שנים קודם לכן חזרו הביתה, ונתנו יד להחזרת הליכוד לממדיו הטבעיים; ואילו בוחרי השמאל נותרו במפלגה, ואף נוספו אליהם בוחרי שמאל חדשים. "קדימה" הפכה למפלגה שמצביעיה בשמאל, שרוב חברי הכנסת שלה בימין (חלקם אפילו בימין ההזוי), ושבין העומדים בראשה מתקיים עימות ילדותי, שאין בו אף שמץ של מחלוקת אידאולוגית. סירובה של לבני להצטרף לממשלת נתניהו העניק לה את תמיכת בוחריה מן השמאל, עד שהבינו כי היא אינה מונעת מחברי סיעתה לייצר הצעות חוק גזעניות ולתמוך בהצעות חמורות מאד של הימין הקיצוני.
עכשיו נותרה "קדימה" עם זיכרונות. אחרי שהימין חזר לליכוד, והשמאל חוזר לעבודה ולמרצ, נותרו אנשי המרכז, האנשים שאינם להם תפישת עולם מוצקה משלהם, הנעים לכל רוח, המוכנים לתמוך בד"ש, במפלגת המרכז, בשינוי ובגימלאים, והכמהים עכשיו לאכזבה החדשה שלהם. האכזבה הקודמת כבר לא מעניינת אותם, וודאי לא השאלה אם בראש המפלגה הקורסת יעמוד מופז או תעמוד לבני.