הקבינט המדיני ביטחוני יתכנס היום (ראשון) אחר הצהריים כדי לדון במצב ברצועת עזה. היו כבר דיונים כאלה בנסיבות האלה, שלא הניבו החלטה דרמטית, וקרוב לוודאי שגם הדיון הזה יסתיים כך. חלק מן השרים ירוצו לספר כיצד הם דרשו פעולה ישראלית אגרסיבית, כי זה טוב בימים אלה, לקראת בחירות. וכך גם שר הביטחון וראש הממשלה, מדברים בשפה של "חייבים להפסיק את המצב הזה שמתהווה כל יום שישי". אבל המרחק בין האמירות האלה לבין החלטה על פעולה צבאית רחבה משמעותית - כזו שתשנה את המצב מיסודו, המרחק הוא רב מאוד.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
בעיות היסוד נשארו כשהיו, הדילמות גם הן לא ישתנו. יש כאלו שמשלים את עצמם שפעולה אווירית דרמטית וקשה בעוצמתה תשנה את המצב מיסודו. זו לדעתי מחשבה קצת נאיבית. אם צה"ל ייצא למהלך אווירי קשה, ברור לגמרי שחמאס מצדו, יוציא את כל מה שהוא יכול ויפתח בירי, לא רק לעוטף עזה, אלא גם לשטחים רחוקים יותר - באר שבע, אשדוד, בואך תל אביב. ואז, כדי לעצור ירי כזה, לא יהיה מנוס מכניסה קרקעית אל מרחבי השיגור.
כלומר המחשבה על פעולה אווירית היא מחשבה על צעד ראשון, הצעד השני יבוא מתוך המציאות הזו - של ירי לשטח ישראל. מי שרוצה להתמודד עם המצב ברצועת עזה, חייב יהיה לחשוב שניים-שלושה צעדים קדימה ולא להסתפק במהלך פתיחה ראשוני.
בואו נדבר על פעולה קרקעית. יש באופן עקרוני שתי פעולות קרקעיות אופציונליות, בחומת מגן למשל, הייתה פעולה קרקעית שבסופה צה"ל נשאר בשטח והמשיך לתחזק את הישגי המבצע. פעולה קרקעית לעומת זאת בעזה, ואף אחד לא מציע אחרת (וטוב שכך), תהיה פעולה שבמהלכה כוחות צה"ל ייכנסו, יפגעו בתשתיות ובפעילי חמאס, ובסופה - כשתבוא הפסקת האש - הכוחות יצאו מהרצועה, וזו תהיה שריקת הפתיחה מבחינתו של חמאס לשקם את היכולות ולחזור לפעילות שאפיינה אותו בימים אלה. כלומר, לחזור לנקודת ההתחלה.
זאת הדילמה האמתית. שר הביטחון וראש הממשלה, על פי הצהרותיהם, מרמזים על הצורך לפעול באופן נחוש. הצבא מציג בדיונים שונים את המחשבה הכוללת הרחבה, כלומר: "נו חברים, ואחרי, מה נעשה?". יש מי שמציעים לפעול על מנת לחסל את שלטון החמאס, זה גם מהלך של צעד ראשון, כי מי שתומך בזה, יתלבט בשאלה: אז מי יבוא במקום חמאס? ואין שום ביטחון שמה שיבוא יהיה טוב יותר. התרסקות של כל המנגנונים בעזה, תפיל את הטיפול באוכלוסייה, בביוב, במים, בחשמל, על כתפיה של מדינת ישראל, וגם זה משהו שמבקשים להימנע ממנו.
בין הדילמות האלה יתנהל כנראה הדיון בקבינט. האם יש איזשהו מהלך של פתרון ביניים? גם הוא לא קל להשגה, גם הוא ילווה בירי ובהתכתשויות על הגדר ובעומק השטח, אבל יכול להיות שלזה צריך לחתור.
עד צוק איתן היה מה שנקרא פרימטר ביטחוני בעומק של 300 מטרים, כלומר המפגינים מעזה היו מנועים מלהתקרב לגדר מעבר לקו זה. צה"ל לא נלחם על 300 המטרים האלה, ופעילי החמאס התעלמו מהם ולא נפגעו. אחרי צוק איתן, צומצם המרחב הזה ל-100 מטרים בלבד. גם כאן, צה"ל לא נלחם על המטרים האלה, והתוצאה: המונים מתדפקים על הגדרות, פוגעים בהן, במקומות מסוימים אפילו עוברים אותן. גם להחזיר את הפרימטר הביטחוני לממדיו הקודמים, זה אולי טוב כרעיון, מבחינה מעשית - לא פשוט בכלל להחזיר את הגלגל לאחור. מה גם, שאם זה יקרה, נהיה חייבים לפעול מול כל מי שעובר את הקו הזה - וחזרנו לנקודת ההתחלה, בסופו של דבר אין מנוס מפעולה קרקעית, רחבה או חלקית.
נתבונן במה שקרה במהלך השבוע האחרון. ישראל הסכימה להכניס דלק במימון קטרי לרצועת עזה והייתה ציפייה שחמאס ימתן את פעולותיו על הגדר. אני כשלעצמי לא חשבתי שזה מה שיקרה, ולא התבדיתי. חמאס, על אף ההישג של הכנסת סולר, לא עצר בנקודה הזו. בכיריו אפילו התבטאו ואמרו שהכנסת הדלק בפני עצמה לא תעצור אותם מהמשך המחאות על הגדר. הדרישה שלהם היא להסיר את מה שהם מכנים "המצור", כולו. כלומר, חמאס צובר עוד ועוד ביטחון ומעלה את דרישותיו עוד ועוד כשברור גם לו שישראל לא תוכל לקבל את זה. אבו מאזן מצדו, עובד ללא לאות להקשות על כל רגיעה, על כל הסכמה עם חמאס - עד כדי איום על חברות דלק ישראליות להפר את כל ההסכמים אם יעבירו דלק לשטח הרצועה.
בשורה התחתונה, אין היום בשטח גורם משמעותי שיכול לעצור את ההידרדרות בעזה. שליח האו"ם יוצא ובא, המצרים יוצאים ובאים, ושום דבר ממשי לא מצליח לרסן במילים או בהסכמות את הפעילויות על הגדר. זה נכון יהיה לומר, שהמצב בעוטף עזה ובעומק שטח ישראל (בלוני תבערה כבר מגיעים לשם), זה לא מצב שניתן לחיות איתו שלאורך זמן. את הטרור העזתי צריך להפסיק. הדרך או השיטה, זו כבר שאלה הרבה יותר מורכבת ממיני הצהרות ותכניות כשאחדים מחברי הקבינט המדיני ביטחוני טורחים להדהד באוזנינו.
ובשורה אחרונה - אנחנו היום קרובים יוותר להסלמה מאשר לאיזושהי הסדרה, הגם שגם חמאס לא רוצה מבצע צבאי גדול בשטחו, גם לא ישראל, וכבר ראינו בסיפור הזה, שמבצעים מערכתיים יצאו לדרך, גם מבלי ששני הצדדים רצו בהם.