אינני נוהג להגיב לדברים הנכתבים אודותי, לגנותי או לזכותי, משום שאני סבור שתפקידו של עיתונאי הוא להשכיל את צופיו, מאזיניו וקוראיו, ולא להתכתב עם עיתונאים אחרים. אלא שבמקרה הזה נחצה קו אדום, נרשם שיא של זדון וצביעות. העיתונאי מרדכי גילת ביקר אותי בגסות, השמיץ ולכלך על היותי כביכול השופר של אהוד אולמרט.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
גילת עבד במשך שנים בעיתון "ידיעות אחרונות". שם הוא התמקד בכתבות/תחקירים כשאחד ממטרותיו או קורבנותיו העיקריים והקבועים היה בנימין (ביבי) נתניהו. הוא הוביל בחמת זעם מסע תקשורתי בפרשת גניבת המתנות לכאורה של שרה ובנימין נתניהו בעת שסיימו את הקדנציה הראשונה בבית ראש הממשלה. הוא תקף בחריפות וללא הרף את תשלומי ההעברות של הציוד הפרטי של משפחת נתניהו מכספי ציבור באמצעות הקבלן עמדי.
הוא ייחס לנתניהו, ממש כך, גניבת מסמכים רגישים וסודיים ביותר ממשרד ראש הממשלה והברחתם לחוץ לארץ – "נתניהו ותעלומת המסמכים הסודיים", ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 9.11.2001.
אבל השיא, שיא השיאים שלו, היה תחקיר אשר התפרסם בידיעות במוסף 7 ימים ב- 21.9.2001. בתחקיר ההוא קבע גילת, לא פחות ולא יותר, קחו נשימה עמוקה: שהמיליונר האמריקני שלדון אדלסון נתן לנתניהו מיליון דולר (!) כדי שיכשיר את הדרך ויעזור לו להקים קזינו בישראל.
ריאיון חנפני ומלוקק
גילת ידע לספר שהכסף הועבר באמצעות יעקב נאמן לעמותות של נתניהו, ערב בחירות 96, תוך מבצע הטעיית המערכת הפוליטית, המשפטית ודעת הקהל בישראל! מעניין אם "ישראל היום" היה מאפשר לו לפרסם תחקיר זה או דומה לו. מה דעתכם, היה מאפשר?
הוא ערך בידיעות ריאיון חנפני ומלוקק עם אביגדור ליברמן והוא כתב כתבה אוהדת ביותר על חיים רמון. כעת, כשהוא שכיר של "ישראל היום", הוא הופך את הנבלים שלו לגיבורים ואת הגיבורים שלו לנבלים.
וכעת, לא להאמין, הוא מתנפל עלי משום שחשפתי הקלטות שנמחקו על ידי שולה זקן ובני ביתה, אשר מאירות את שולה זקן באור שלילי ביותר. מה לעשות, מר גילת, בניגוד אליך, הרוקד כרקדנית בטן לצלילי עורכיך ומיטיביך, אני נאמן לאמות מידה עיתונאיות ורק להן. אני מחויב לעובדות ולידיעות ולהן בלבד. כך נהגתי בערוץ 1 וכך אני נוהג בערוץ 2. עקרונותיי ועמדותיי אינם למכירה והם לא משתנים על פי זהות מעסיקי.
האחרון להטיף
להלן תזכורת מדגמית: חשפתי את מנגנוני המימון של שולה זקן, את אלה ששילמו לה דמי שתיקה, את אלה שהעסיקו אותה כדי שתסכים לשתוק ולא לפתוח על אולמרט. פרסומי כללו מקום עבודה אשר סודר לה על ידי אחד מבעלי ערוץ 2, בו אני משדר. כלי התקשורת האחרים, גם ובעיקר עיתונך שלך, הלכו בעקבותיי בשלל המקרים הללו ועשו לי פולו-אפ נאה.
כאשר הוסר צו איסור הפרסום, שידרתי את אחת הכתבות הארוכות בתולדות חדשות ערוץ 2 וביקרתי בה את אולמרט במונחים החריפים ביותר האפשריים, אולי יותר מכל כלי-תקשורת אחר.
ביום בו נגזר דינו של אולמרט על ידי השופט דוד רוזן נתתי דיווחים ופרשנות המגנים את אולמרט ומשבחים עד מאוד את השופט רוזן. הביקורות למחרת ייחסו לי שמחה לאיד, רינה וצהלה.
לסיכום, ה"תחקירן" מרדכי גילת, השווה בעצמו תחקיר, הוא האחרון הראוי להטיף בענייני יושר, יושרה וכבוד מקצועי. ואני, במלוא הצניעות, אינני זקוק להטפה.