הם לא נחמדים: מאוד לא נעים להיות תושב לונדון בימים אלה. לא נעים, מביש ומביך. כנופיות של אלפי בריונים צעירים, חלקם ילדים בגיל 7, השתלטו על הרחובות. מציתים, בוזזים, מכים שוטרים - וכך מעבירים את הזמן בחופשת הקיץ.
שילוב של מצוקה ומרמור מוצדק על קיפוח של שנים, מהול בהרבה שעמום ואכזריות לשמה. המשטרה קראה להורים לרסן את ילדיהם, לא בדיוק העוללים הבריטים המנומסים והמעונבים שאנחנו מכירים מהסרטים. "אהבלים גמורים" לפי אחת מכותרות העיתונים, או כמו שהיטיבה לנסח אמש לונדונית מתוסכלת בטוויטר: "במזרח התיכון צעירים מתקוממים למען זכויותיהם בסיסיות, בלונדון הצעירים נלחמים על טלוויזיית 42 אינץ' HD".
4,000 קילומטרים מכאן, בלחות בלתי נסבלת, התקיימה לפני כמה ימים הפגנת ענק. אחת הגדולות בתולדות מדינת ישראל. אולי הגדולה שבהן. 300 אלף איש הגיעו למרכז תל אביב: מחו, צעקו, שרו למען צדק ושוויון, ואז התפזרו בשקט.
עימותים עם שוטרים או אלימות, אם בכלל, היו מינימליים. אף שמשת חנות לא נסדקה או רוססה, כל הניידות שבו בשלום לתחנותיהן, אוכלי הסושי שחו חזרה כדגיגוני פלנקטון. ממעקב אחר השידורים מרוטשילד, ניכר שאפילו מתקן האופניים העירוניים הירוק והנוצץ שהוצב בסמוך למאהל, נותר שלם.
לפני חודש, לו הייתם נותנים לכל ישראלי לנחש באיזו עיר תתנהל בקיץ הזה מחאה אזרחית שקטה ומעוררת השראה, ותושבי איזו עיר יהיו בעוצר בגלל ונדליזם של בני נוער, סביר שתל אביב לא הייתה נכנסת לקטגוריה הראשונה.
מבירת הממלכה ו"העולם הנאור" שבוערת מאש שהבעירו פרחחים קשה שלא להתרשם מאש מסוג אחר שדולקת בשדרות רוטשילד, בבאר שבע, בחיפה ובשאר המאהלים. בקיץ 2011, הילדים האהבלים של לונדון הביאו על העיר את אחד הרגעים הכואבים והמביכים שלה. הצעירים בישראל הביאו את המדינה אל אחת משעותיה היפות ביותר.