ההחלטה להעניק פרס נובל לשלום לנשיא ארה"ב ברק אובמה היא מוזרה, תמוהה ואפילו שערורייתית- ובעיקר היא מזיקה לשלום. ברק אובמה הוא אדם יוצא דופן, מרשים, רהוט, כריזמטי, מיוחד. הרזומה שלו מפתיע, מלהיב ומעורר השראה. הוא כבר שבר כמה שיאים, הוא תקדים מהלך, הוא סמל ואפילו אגדה.
הבעיה שלו זה כל הכתוב לעיל. הוא סובל מרגע היבחרו מ"אפקט משיח", הציפיות שבהבל פיו יביא לסיום המשבר הכלכלי העולמי, ירפא את הפערים הבין גזעיים, ישכין שלום במזרח התיכון, יכונן מערכת יחסים איתנה עם הסינים ויפרק את העולם מנשק גרעיני, יוצרות מצב שאין כמעט שום סיכוי שהוא יצליח לעמוד בכל הציפיות, ולכן הוא מאכזב מעצם בחירתו.
מרגע שהאגדה נכנסה לבית הלבן והחלה להבחן על פי הקשר למציאות ולא על פי התדמית הנוצצת והזוהרת שכולנו נהנו להסתנוור ממנה במהלך הקמפיין החלה תחושת החמיצות. אגדות מיועדות להתרסק, פנטזיות להתפוצץ וחלומות להתפוגג, וכן יש גם יוצאים מהכלל.
לכן ההחלטה להעניק לאובמה פרס נובל לשלום כל כך מרגיזה. אולי הוא יוצא מן הכלל. אולי הוא יגשים את כל ההבטחות והצפיות שנתלו בו. אולי. צריך לתת לו זמן. מה שברור שהוא לא עשה שום דבר. עדיין. פשוט כלום.
מה קרה מאז הנאום? כלום
באפגניסטן, אחרי הצהרות והתפתלויות, אובמה בוחן כבר חודשים מהי המדיניות הנכונה. לתגבר כוחות או להסיג אותם. ניצחון על אל-קאעידה אין. גם לא הסכם שלום עם בן-לאדן. עירק עדיין שסועה בין סונים לשיעים וגובה מדי כמה שבועות את מנת קורבנותיה בפיגועי דמים. המלחמה שם בדרך להיגמר. אולי.
אבל איך? האם בניצחון מזהיר של הדמוקרטיה? האם בגילוי מאור המערב? כנראה שלא. אולי בהזדחלות שלא מחזקת את אמריקה ומחזקת גורמים קיצוניים דתיים ברחבי העולם.
באתגר האירני אובמה וממשלו משכו זמן, גילו גמגום מוסרי מבהיל מול זיופי הבחירות, ההפגנות האלימות, המשך שלטונו של אחמדינג'אד והמשיכו לאותת על הרצון להידבר בכל מחיר, גם מול התרסות שלטון המולות ורק כשהגישו מתחת לאף את האתר החדש בקום הסכים הנשיא החדש להסביר שלא יסכים לקבל את משיכת הזמן. המסר תקיף ורציני. המהלך הדיפלומטי מאפשר תמיכה רב לאומית וחופש פעולה, אבל בינתיים יש רק מילים. שום תוצר.
אצלנו לפני שלושה שבועות התבזה אובמה בפסגה משולשת שמשולה רק לתנועה המגונה שקרויה באותו שם. חתן פרס נובל לשלום הטרי, אחרי שפרס את חזונו למזרח התיכון ולעולם הערבי באוניברסיטת קהיר, לא הצליח להביא אפילו לפתיחת המשא ומתן והיום, יום ההכרזה על הפרס, מכתת שליחו המיוחד ג'ורג' מיטשל את רגליו בין ירושלים לרמאללה כדי להשיג הבנות בעניינים הרי גורל כמו הקפאה זמנית של הבנייה, צעדים בוני אימון והתחלה של שיחות.
יותר מזה, ביום השישי הזה מנשבות שוב אולי רוחות של אינתיפאדה, או התקוממות, ירושלים שוב מעוררת סערות ואלימות כמו אז כשמיטשל נשלח לפני עשר שנים לבדוק מה היו הסיבות של האינתיפאדה השנייה.
מה קרה מאז הנאום? כלום. האם אישה בדואית לא עברה ברית מילה אכזרית כי אובמה אמר? לא. האם פלסטיני אחד החליט להכיר בקיומה של ישראל כי אובמה אמר? לא. האם מתנחל אחד השתכנע שצריך לעצור את בניית הקרוואן שלו כי אובמה אמר? לא. או יותר נכון. עדיין לא.
גם הוא יודע שהוא לא עשה עדיין כלום
הקורבן האמיתי של ההחלטה ההזויה של ועדת פרס נובל הוא אובמה עצמו. הוועדה שרצתה להתהדר באורח מכובד, עשתה את כל קיצורי הדרך האפשריים. בניגוד לרבין, פרס וערפאת, שאפילו לא הביאו שלום אבל לפחות ניסו, כאן הרי אין אפילו מאמץ. אין עדיין כלום.
ואובמה, הוא הרי יודע שהוא לא עשה עדיין כלום. עכשיו הוגדלו הציפיות, הפער לקרקע המציאות וגם האכזבה הצפויה. היכולת שלו לפעול מוגבלת, האמון בו בעירבון מוגבל ויש גם את אפקט הלעג. גם באמריקה, וגם כאן במזרח התיכון האכזרי לועגים למי שמתהדר גם אם לא בחר בזה, בהישג שלא נולד, בכותרת שטרם נבטה.
בחיים הבין אישיים מכנים זאת פליטה מוקדמת. הלהט והרצון כה גדולים אבל התוצאה היא מבוכה והעדר יכולת. חבל.
אובמה: מופתע מבחירתי לקבלת הפרס
יונית לוי בטור מיוחד לחדשות 2 באינטרנט על זכייתו של אובמה בנובל