מזה שנים רבות מתקשים המצרים להשיג שליטה אפקטיבית בשטח חצי האי סיני. המרחק הגיאוגרפי של סיני ממרכזי השלטון בקהיר, כמו גם האינטרסים השונים ולעיתים הנוגדים של השבטים הבדואים הפרוסים בשטח סיני, היקשו כבר בעת שלטונו של מובארק על השלטון המצרי לאכוף את מרותו על תושבי האזור, ויצרו למעשה כר נוח לפעילותם של ארגוני הטרור.
בשלב הראשון, עוד בטרם וכמובן גם לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה, הפכה סיני לעורף אסטרטגי של ארגוני הטרור הפלסטינים ובסיוע הבדואים בסיני השתמשו בצירי תנועה, מעברים, ובעיקר מנהרות, לשם הברחת אמצעי לחימה וציוד אחר לעזה והברחת טרוריסטים אל הרצועה. החלל השלטוני המצרי בסיני היווה מקור משיכה גם לגורמי האיסלאם הגלובלי בראשותו של אל קאעידה אשר עד מהרה החלו לגייס פעילים מקרב הפלסטינים והבדואים לשם הקמת תשתית ג'יהאדיסטית בסיני ולביצוע פיגועים בשטח חצי האי.
אתרי התיירות הבינלאומיים במזרח סיני - שארם א-שייח, טאבה ואזורים אחרים, היוו ועודם מהווים יעד אטרקטיבי לפיגועי הג'יהאד הגלובלי והמקומי. אולם סיני לא היוותה רק ציר להעברת אמל"ח לארגוני הטרור או יעד לפיגועי הג'יהאד, אלא גם פלטפורמה לביצוע פיגועים בישראל. זאת, במיוחד לאור הגבול הארוך, הפרוץ שהינו כמעט בלתי שמור, בין סיני וישראל. במסגרת זו התאפשר לפעילי הטרור לבצע פיגועים בציר ה- ח' (יציאה משטח עזה לסיני וחדירה לישראל) או לבצע פיגועים של התארגנויות מקומיות בסיני עצמה תוך חדירה לישראל באמצעות צירי ההברחה הפליליים ומעבר הפליטים הסודנים.
מצב דברים זה שהחל כאמור עוד בתקופת מובארק, נהיה חמור יותר לאחר הדחתו והקמת הממשלה הצבאית הזמנית. רבים מהטרוריסטים הג'יהאדיסטים המסוכנים שנעצרו ונכלאו בזמנו של מובארק, ברחו בחסות המהפכה מבתי הכלא וחלקם אף הגיע לסיני ולעזה. הממשלה המצרית החדשה עסוקה במלחמת הישרדות בקהיר והיא רותמת את כוחות הביטחון והמודיעין שלה בראש ובראשונה להשגת יעד אסטרטגי זה. לפיכך, יכולתה של הממשלה לקיים שלטון אפקטיבי בסיני בטווח הזמן המיידי נמוך מזה של ממשל מובראק.
יחד עם זאת, ממשלת מצרים מבינה כי השחיקה המתמשכת בשליטה על סיני עלולה בסופו של דבר לסכן את מצרים כולה. לכן, מספר ימים לפני הפיגוע בישראל החליטה הממשלה להעביר כוחות צבאיים לסיני באישור מיוחד של ישראל, ולנטרל את מרכזי הכוח של הג'יהאד המקומי ימים ספורים לאחר שאלה תקפו תחנת משטרה ויעדי שלטון אחרים באל עריש וסביבתה. אולם, למרות שלממשלת מצרים יש מוטיבציה בסיסית להטיל את מרותה על סיני ותושביה, היא חרדה מלהגיע לעימות כלשהו עם ההמונים ברחוב המצרי המושפעים ואולי אף פועלים בהכוונת האחים המוסלמים ותנועות הג'האד המצרי. מסיבה זו נרתעת הממשלה מכל מהלך שעשוי להתפרש בעיני הרחוב כפגיעה בחמאס ובפלסטינים או כמתן סיוע ביטחוני לישראל.
לאור מצב דברים זה, על ישראל להכיר בעובדה כי גבול ישראל - מצרים אינו עוד גבול של שלום. על ישראל להקים מוקדם ככל האפשר מכשול פיזי שימנע את המעבר הפרוץ והחופשי בין סיני לישראל, מכשול שיתבסס על גדר מערכת, חפיר, שדות מוקשים, אמצעים טכנולוגיים מתוחכמים להגנת גבולות או שילוב של כל אלה, תוך הפעלת כוחות צבאיים או יחידות של משמר הגבול שיאבטחו את מערך ההגנה ויפקחו עליו. במקביל, על ישראל למצוא את הדרך ההולמת ביותר לשתף פעולה עם מצרים ולסייע לה להחזיר את השלטון האפקטיבי ואת הריבונות המצרית לחצי האי סיני.
ד"ר בועז גנור הוא מנכ"ל המכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי הרצליה