ביום שאחרי, כשכולם מדברים על התפשרות והידברות ושמים לרגע בצד את המחלוקות, קשה שלא לחשוב על האדם היחיד שנותר בצד. נתניהו אפילו לא טרח להזכיר אותו בשמו בנאום, שלא היינו מגיעים אליו אלמלא היה עושה את המעשה - יואב גלנט. כדאי להבהיר מיד: מדובר בשחקן פוליטי, שלא בחל באמצעים כדי לפלס את דרכו מעל גבו של משה כחלון, כל הדרך לצמרת הליכוד. ועדיין, ברגע האמת, בנקודה האחת הקריטית ביותר, יואב גלנט הראה שלמרות הכול עמוד השדרה שלו נותר איתן. סדר העדיפויות שלו ברור והוא לא איבד את אומץ הלב לעשות מעשה - וגם להיות מוכן לשלם על כך את המחיר.
הרי טיפש הוא לא. הוא מכיר היטב את חוקי המשחק בחצר הביזנטית שמתפתחת סביב נתניהו ובני משפחתו. כמעט שכחנו כאן את המאבק שהתנהל סביב תיק הביטחון, והמחשבה שעלתה להפקיד את ביטחון המדינה בידיים של בצלאל סמוטריץ', את מסע הלחצים שהסתיים במינויו כשר במשרד הביטחון וקרב הבלימה שנוהל כדי לנסות ולשמור על שרשרת הפיקוד בצה"ל. זה היה הקדימון, שם כבר היה ברור שהאינטרסים הפוליטיים גוברים על הביטחון.
גלנט היה מוכן לבלוע הרבה כדי לזכות בתפקיד חייו. הוא גם הבהיר שיתמוך ברפורמה ויצביע עם הקואליציה. אחר כך התחילה המחאה שזעזעה את הצבא והביאה את גלנט לנקודה שבה היה חייב לבחור בין המדינה לבין הפוליטיקה, בין נאמנות למשפחת נתניהו לבין המערכת הצבאית שעליה הוא מופקד. הוא לקח בחשבון שיפוטר, אפילו שבסביבתו אמרו לו שקשה להאמין שנתניהו ילך כל כך רחוק. כגנרל מיומן הוא היטיב לקרוא את השטח, זיהה את הכוחות שפועלים סביב ראש הממשלה, ועדיין אמר לאזרחי ישראל את האמת - בניגוד גמור לאינטרס הפוליטי שלו. זה מה שנתן לפיטורים שלו את האפקט הכל כך משמעותי.
עם זאת, באותה המידה, זה גם מה שצריך לחייב עכשיו את חזרתו לתפקיד. אחרת, המסר מסוכן מאוד. שר הביטחון ששמר על הביטחון נזרק הצידה, בעוד האחרים מתוגמלים על החנופה או הסחטנות. דודי "רולקס ומרצדס" אמסלם יתרווח בתפקידו המיותר כשר במשרד המשפטים וימשיך להפיץ את דברי הבלע שלו כשר המקשר בין הממשלה לכנסת. איתמר בן גביר הצליח לסדר לעצמו את המיליציה הפרטית שרצה, השרים השותקים שמרו על מעמדם בקרב המתפקדים למרות שכמובן טרחו לתדרך אחרת, חלילה להביע עמדה ערכית בגלוי מפחד נקמת המשפחה, מכונת הרעל והמתפקדים. ועוד לא דיברנו, כמובן, על שר החקלאות אבי דיכטר שמוכן למכור הכול כדי לפרנס את החלום שלו להיות ראש הממשלה. כל עוד זה המצב, המסר נקלט.
בליכוד של היום אין מקום לערכים, אין מקום לדעה עצמאית ובוודאי שאין קווים אדומים. איך אמרו מיקי זוהר וברקת - אנחנו נתמוך בהחלטה של נתניהו לעצור את החקיקה. במילים אחרות, דעתנו כדעת המנהיג. אנחנו כאן רק כדי להגיד אמן, שלא לדבר על להקת המעודדים הקבועה והרעשנית - זו שקודם בודקת מה נדרש ואז מהדהדת בכל הכוח.
אם כך יסתיים הסיפור הזה, פסק זמן לחגים, מראית עין של הידברות ובעיקר לגיטימציה מצד גנץ ולפיד למהלך חסרת האחריות של נתניהו בפיטורי שר הביטחון, אזי המסר ברור. חבל על הזמן של הנשיא וצוותי העבודה שמתארגנים למשא ומתן בתקופת הפסח. לא חברי כנסת יש בליכוד, כי אם חיילים ממושמעים שיודעים היטב מה מצופה מה ועל מה הם מתוגמלים: נאמנות, צייתנות וחנפנות לא תזיק. ערכים, עמוד שדרה, מחשבה עצמאית, קווים אדומים וסדר עדיפויות תקין ששם את המדינה לפני הטובה האישית - כל אלו אין בליכוד של נתניהו.
בשיחות הסגורות לפני שיצא בהצהרה הדרמטית, ידע גלנט לומר שהוא מוכן להישכב על הגדר למען המדינה והצבא, כמו שעשה לא פעם כשהיה במדים. עם זאת, בשדה הפוליטי שבו אנחנו חיים, ובעיקר במפלגה שהוא קרא לה "בית", אף אחד לא מתגמל את ההקרבה. להיפך - גלנט מושלך כעת הצידה, חברי המפלגה בוודאי לא יילחמו עבורו, והעיקר, בסביבת נתניהו, שדחפו את ראש הממשלה למעשה חסר האחריות של הפיטורים, לא ירצו כעת גם לוותר על הלקח החשוב: נאמנות אישית מעל לכל.
גלנט אמר שהמדינה מעל הכול, וחשף בכל את מה שהוא חושב על סדר העדיפויות של נתניהו. כרגע הוא זה שמשלם את המחיר, אבל לפחות בדברי ימיה של המדינה הוא כבר קנה את מקומו הנכון.
עכשיו, למען הימים האלה, הביטחון שלנו, וגם הפוליטיקה הישראלית, רגע לפני שכולם לוקחים אוויר ומתמסרים לדיבורי הפשרה וההידברות, צריך לוודא שיואב גלנט חוזר למקומו בקומה ה-14 בקריה בתל אביב. זה יוכיח שראש הממשלה עדיין זוכר לשים בראש סדר העדיפויות את החיים של כולנו. זו לא העת לתת למי בסביבתו לשחק עם אתגרי הביטחון, שרק הולכים ומתגברים.