עשרות טילי שיוט שפגעו בערי אוקראינה ב-10 באוקטובר והרגו את הרופאה שעבדה במחלקה להשתלת מוח עצם באחד מבתי החולים בקייב, הרסו את המשחקיות וקטעו את אספקת החשמל לבתי המגורים רגע לפני בואו של חורף קר, זעזעו את ישראל.
התוצאה הייתה שאוקראינה שוב חזרה לכותרות ולמסכים שלנו, לאחר שלרבים היה נדמה שאם המלחמה לא משודרת - היא גם לא קיימת. "מה, המלחמה שוב התחדשה שם?", נשאלתי שוב ושוב באחד הריאיונות במהלך השבוע.
האמת המרה היא שהמלחמה באוקראינה לא פסקה לרגע. אזרחים אוקראינים נהרגים על ידי הטילים הרוסיים והכטב"מים האיראניים, גם כאשר הכוחות האוקראינים מתקדמים ומצליחים להחזיר לשליטתם את הערים שנכבשו על ידי רוסיה בתחילת המלחמה, וגם כאשר בחזית לא קורה שום דבר מעניין. רגע לפני הפיצוץ בגשר קרים, שגם הוא משך הרבה תשומת לב, אחרי המתקפה הרוסית על העיר ז'פורוז'יה בה נהרגו 17 אזרחים, ביניהם 6 ילדים. הטיל הגיע באישון לילה, בלי שום התרעה, כמו רוצח שדוקר את הקורבן שלו עם סכין בגב בגלי שיש לו יכולת להתגונן או לברוח.
ובכל זאת, המתקפה על מספר ערי אוקראינה, שמוסגרה על ידי הצד הרוסי כ"נקמה על הפיצוץ בגשר קרים" הייתה חריגה ומשכה תשומת לב עולמית. גם בישראל, ראש הממשלה יאיר לפיד גינה בחריפות את המתקפה על אזרחים תמימים והביע הזדהות עם העם האוקראיני. מדובר בהתבטאות ראשונה מן הסוג הזה של ראש ממשלת ישראל מאז ה-24 בפברואר, יום שבו רוסיה תקפה את ערי אוקראינה ללא הכרזת מלחמה. ישראל ניסתה להתעלם, אולי בתקווה שהכול ייגמר מהר ולא יהיה צורך לגבש מדיניות, ניתן יהיה להמשיך ולהתהלך בין הטיפות, כלומר בין שתי המעצמות - ארצות הברית ורוסיה. ראש האופוזיציה בנימין נתניהו שכלל את היכולת הזאת והפך אותה לאומנות: עם הנשיא אובמה הוא פתח ריב גלוי ופומבי ששירת אותו בבית וגם במחנה הרפובליקני, ולטראמפ הידידות שלו עם פוטין לא הפריעה.
אך בשנת 2022 המצב נראה אחרת לגמרי: עם פלישתה לאוקראינה, רוסיה בודדה את עצמה מהעולם המערבי והידידות עימה אינה מתקבלת יותר על הדעת. המערב, בראשות הנשיא הדמוקרט ג'ו ביידן, איתן בדעתו - רוסיה מסוכנת לא רק לאוקראינה, אלא לסדר העולמי כולו. מדינות המערב מספקות לאוקראינה נשק מתקדם, הדרכה לחייליה, סיוע הומניטרי וכספי. ברור לכל שאם אוקראינה תיפול, זה רק יגרה את מי שכבר, למעשה, השתלט על בלארוס, ולוטש עיניים למולדובה ולמדינות הבלטיות.
ישראל, בעלת ברית קרובה של ארצות הברית, מתגאה בכך שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. היא תמיד זועקת על כך שמדינות העולם לא תומכות בה מספיק ולא מביעות סולידריות בכל פעם שפצמ"ר או קסאם נורה על שטחה, אך פתאום השתתקה לנוכח טילי שיוט שמחקו ערים שלמות ובורות הריגה שהפכו לקברי אחים: ילדים, נשים ושבויים עם ידיים קשורות מאחורי הגב.
טוב שראש הממשלה יאיר לפיד שבר שתיקה מבישה בעניין מה שקורה באוקראינה. אצלו מדובר בקו עקבי, כיוון שהתבטא בעניין זה גם בהיותו שר חוץ.
אני מגנה בתוקף את התקיפה הרוסית על אוכלוסיה אזרחית בקייב ובערים נוספות באוקראינה. אני שולח תנחומים כנים למשפחות ההרוגים ולעם האוקראיני.
— יאיר לפיד - Yair Lapid (@yairlapid) October 10, 2022
אינני ממעיטה בערך של מילים. אחרי הכול, גם ישראל, במקרים רבים, מבקשת ממדינות העולם לגנות את ארגוני הטרור הנלחמים מולה ולהביע סלידה ממעשיהם. המילים חשובות, אך הן לא יעזרו לאוקראינים להתגונן מפני הטילים הרוסיים בפעם הבאה ולא יצילו את הילדים שלהם. מאז תחילת המלחמה, אוקראינה מבקשת מישראל למכור לה את מערכות ההגנה האווירית שפותחו כאן על מנת להגן ולהציל חיי אדם. עד כה, השיקולים של ישראל התבססו על העליונות הרוסית בסוריה. ובכן, גם המצב בסוריה משתנה במהירות, וגם ההערות לגבי היכולות הצבאיות של רוסיה הולכות ומתחדדות במהלך המלחמה באוקראינה.
האמירה של לפיד חשובה מאוד, כי היא עלולה לסמן כיוון חדש של מדיניות ישראל ביחס לאוקראינה - לא עוד שתיקה מבישה, אלא הזדהות ואמפתיה. בשפת המדיניות מבטאים את האמפתיה דרך סיוע - הגברה של סיוע הומניטרי ומתן סיוע צבאי. ישראל יכולה לסייע בהצלה של חיי אדם רבים ברחבי המדינה המדממת, שנמצאת כעת בחזית המאבק בין דמוקרטיה לאוטוריטריזם. מדובר בחובה מוסרית וגם באינטרס ישראלי אסטרטגי: ההיסטוריה של העולם כולו נכתבת בימים אלה באוקראינה. אסור שישראל תמצא את עצמה בצד החשוך והלא נכון של ההיסטוריה.
רק שלושה שבועות נותרו עד הבחירות בישראל. קשה להאמין שנתניהו, אם ייבחר, יעשה את הדבר הנכון. עד היום הוא בקושי התייחס למלחמה באוקראינה. כאשר אזר אומץ ומלמל כמה מילים במהלך פגישתו עם הרב אוסמן (הרב הראשי של אוקראינה), נתניהו לא התייחס לגורם שמחולל באוקראינה את הטרגדיה הנוראית שאליה התייחס ולא נקב בשמה של רוסיה.
מי שיכול להציל את כבודה של ישראל ולקבל את ההחלטה ההכרחית הוא ראש הממשלה יאיר לפיד. הצעד הזה יבדל אותו מנתניהו, איש ה"ליגה אחרת" שרק לפני זמן קצר התפאר בידידותו הקרובה עם פוטין, וגם יקרב את ישראל אל המחנה הדמוקרטי-מערבי שאליו היא שייכת באופן טבעי.
>>> הכותבת היא ח"כ לשעבר, מנהלת התכנית ליחסי ישראל-המזרח התיכון במיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ועמיתת מחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי