מניעת מלחמה מול לבנון היא השלב הראשון בדרך לזניחה קולקטיבית של גישת "הניצחון המוחלט", גם מול הפלסטינים, איתם השלום הוא סם החיים עבור ישראל.

לפני כחודש, בטיסתי לאתונה, עת נגעו גלגלי המטוס באדמת יוון, בקעה לפתע שירה מרחבי המטוס של "הבאנו שלום עליכם". השיר הזה הבוקע ספונטנית מגרונם של ישראלים רק ממחיש בעיני את הדיסוננס העמוק בין מה שאנו חושבים על עצמנו לבין מה שאנו באמת. נוח להאמין שאנו רודפי שלום, ואילו הפלסטינים מחרחרי המלחמה. אנו מקדשי החיים והם, מקדשי המוות.

הסכמה לשלום היא תהליך לא קל לעיכול, כי רובינו מבינים ששלום יושג בהסכמה שמותנית בוויתור על אינטרס שחשוב לנו. זוהי הודאה בחוסר היכולת לנצח, שטמונה בה פגיעה באגו. תאוות הניצחון מודגמת בסלוגן: "תנו לצה"ל לנצח". קרי, ה"ניצחון", הוא התכלית, והוא יושג רק במלחמה. ניצחון שהוא הכרעה טוטלית של היריב. ביטולו ממש. כמובן, שהמאמין בניצחון כזה כתכלית, הוא רק מי שבטוח ש"הניצחון" הזה בכיסו. אלימות כזו המשיגה "ניצחון", מתדרדרת בטבעיות ליוהרה והתנשאות. רק כשמראש הניצחון מפוקפק, מתחיל להתכרסם הביטחון בפתרון האלים. כשברור שמחיר האלימות הוא בלתי נסבל, פתאום מתחיל מחיר השלום להיראות סביר.

מנחם בגין, ג'ימי קרטר ואנוואר סאדאת בטקס החתימה על הסכם השלום בקמפ (צילום: Sakchai Lalit | AP)
כשמחיר האלימות בלתי נסבל, מחיר השלום נראה סביר | צילום: Sakchai Lalit | AP

כך, אם חשבנו שמלחמה פורצת רק כשאין ברירה, הנחה שהופרכה על פניה בישראל, הרי שהמציאות היא שהשלום יפרוץ רק "כשהעם יבין שאין מנוס ממנו". כשאין פתרון אחר שהציבור בישראל מוכן לשלם את מחירו. כך עשינו שלום עם האויבת הגדולה שלנו, החזקה במדינות הערביות, רק אחרי מלחמת יום כיפור העקובה מדם. העם חווה על בשרו את מוראות המלחמה בשורות הארונות שהובלו לבתי הקברות. בהמוני בית ישראל שצבאו על הקברים. במחזורי תיכון שנמחקו באחת מלוח חיינו והפכו לתמונות אילמות בחדרי הזיכרון. באימה שאחזה בציבור שמא הגענו לחורבן הבית השלישי. הסכם השלום נחתם עם מצרים כי הבנו שאיתה אין לנו ברירה. מחיר המלחמה היה מעל ומעבר למה שהעם היה מוכן לשלם עבור יוהרת מלחמת ששת הימים. כך החזרנו את סיני, וטאבה, ופונתה ימית. העם ספג כל זאת, והבין, שהסכם השלום עם מצרים הוא המהלך החשוב ביותר בהיסטוריה הישראלית שנעשה כדי לייצב את קיומה במזרח התיכון. הסכם שלום עם ירדן נחתם ב-1995, לאחר הסכמי אוסלו שנחתמו ב-1993 בבית הלבן, כשרוח השלום עם העם הפלסטיני לבלבה ורבים האמינו שאנו בתהליך שסופו שלום. כל אלה הושגו עקב התהליך הנפשי שעבר הציבור הישראלי לאחר מלחמת יום הכיפורים והתובנות שהושגו אז: תובנות יקרות מפז לעם חפץ חיים.

תפנית מלחמת יום הכיפורים

רצח רבין היווה את נקודת ארכימדס. מזה 27 שנה שהציבור בישראל מוזן על ידי מוביליו ברעיון העוועים של "יש ברירה", ולכן אין צורך בשלום. שניתן לשלוט צבאית בפלסטינים לעד. נוכל לנכס לנו את אדמתם בהקמת התנחלויות והשתלטות על משאבי טבע, אף שאין לנו ריבונות שם. מלחמת יום הכיפורים הפכה לזיכרון רחוק ומודחק. עבור הדור הצעיר, זהו פרק, אולי זניח, בשיעור היסטוריה. לקח המלחמה שהוא הוא לקח השלום, נדחק לשולי התודעה כאשר ראשי המדינה עודדו את הציבור לחשוב שלעולם חוסן. הם מעודדים את הציבור ליומרנות, ליהירות, ל"לנו מגיע יותר" ו"מי הם בכלל?". ההתגלגלות לעבר גזענות היא אך טבעית לתהליך. אבל אם תשאלו את זקנינו, תשמעו שהם עוד זוכרים את מלחמת 67, את אלבומי הניצחון. את התשואות לגנרלים הנשאים מעם. את יוהרת הפוליטיקאים. ואיך כל אלה נראו אחרי מלחמת יום הכיפורים.

איך אם כך, תובנה שהושגה בדם כאב ואובדן, הרס משפחות ושכול, איך נתנו לה להיעלם, והחלפנו אותה שוב, ביוהרה שאחריתה ידוע? ולא זאת גם זאת: היום כבר ברור שמחיר השליטה בעם האחר הוא אובדן הדמוקרטיה הישראלית. זו הולכת ומתכרסמת מתוכה. וכך יסודות המדינה מתערערים, כמדינת הלאום של העם היהודי ומדינה דמוקרטית השייכת לכל האזרחים שלה. זה המחיר של המשך המאבק האלים שבעיצומו אנו עומדים. ושמא עדיין רק בפתחו.

פלסטינים מתעמתים עם חיילי צה"ל בכפר קדום סמוך לשכם (צילום: נאסר אישתייה, פלאש 90)
אין פרטנר? כשאין ברירות נמצאות הפתרונות (ארכיון) | צילום: נאסר אישתייה, פלאש 90

יש מי שטוענים שהם חפצי שלום אבל "אין פרטנר בצד השני", ובכלל פתרון 2 המדינות "אינו ישים עוד". תשובתי להם היא שכאשר עם נדחק לקצה, והוא נדרש, כעניין של חיים ומוות לאתר לו פתרונות - אלה נמצאים. אם נבין שפתרון השלום עם הפלסטינים הוא סם החיים לנו כמדינתו הדמוקרטית של העם היהודי - נראה שהפלא ופלא, פתרון 2 המדינות יחזור לחיים רעננים, וגם הפרטנר ימצא. ואם לא יימצא - נמצא אנחנו את הפתרון המתאים לנו, כדי לסיים את הכיבוש המסואב, החודר לחיינו ומערער את יסודות המדינה.

דווקא בימים אלה, כשבגזרה אחת המתיחות אל מול הפלסטינים בגדה ובמזרח ירושלים גבוהה, ראינו כיצד ממשלת השינוי מקדמת, באחרית ימיה, שינוי כיוון בעניין לבנון, ומדגימה איך הסכם כלכלי המתגבש יכול לנטרל רוחות מלחמה בחזית הצפונית, על ידי זניחת רעיון ה"ניצחון המוחלט" למען צד אחד שימשיך להינגר דם אזרחיו, ולהחליפו ברווחת שני הצדדים המעורבים. על אף השוני שבין הסכם כלכלי עם לבנון לבין הסכם לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מי ייתן והתובנה שמאחוריו היא שתהווה את הניצחון האמיתי עבור מדינתנו, כאשר תיושם גם בגבולה המזרחי.

>>> טליה ששון היא עורכת דין ומראשות "יוזמת ז'נבה". לשעבר ראש המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה