בשנת 2000 קיבל ג'יימס היקמן את פרס הנובל לכלכלה על מחקרו בתחום ההשפעה הכלכלית של החינוך בגיל צעיר. מחקריו של פרופסור היקמן הצביעו על כך שככל שחינוך איכותי מגיע בגיל צעיר יותר, כך תרומתו להכנסה העתידית של הילד גדולה יותר. לצערם של ילדינו, אין פיצוי על שנות חינוך אבודות. משוואת היקמן העניקה לנו כלי כמותי חשוב להערכת החינוך בגיל הצעיר כהשקעה כלכלית.
בספטמבר 2020 פרסם ה-OECD הערכה מבוססת מחקר לפיה אובדן שלושה חודשי לימודים עקב סגירת בתי הספר במשבר, שקול לאובדן של כ-2.5-4% מההכנסה העתידית הכוללת של הילד לכל ימי חייו. האם עשינו מספיק כדי למנוע מילדינו אובדן הכנסה בהיקף כולל של למעלה מ-600 מיליארד דולר בהכנסות העתידיות שלהם? האם נזק כזה הובא בחשבון באיזה שהוא דיון בו הוחלט לסגור את בתי הספר במהלך משבר הקורונה, לסגור כיתות וגנים שלמים, או "רק" לבודד שוב ושוב ילדים לשבוע שלם?
בנובמבר 2020 הכריז מנהל ה-CDC כי הארגון אינו ממליץ על סגירת בתי ספר: "אחד מהמקומות הבטוחים ביותר עבור ילדים עד גיל 12 הינו בית הספר". למרות זאת, שמשרד הבריאות התעלם מהמלצת ה-CDC ודחק במקבלי ההחלטות לסגור את בתי הספר. משרד החינוך נרדם בשמירה, הפסיק להילחם על זכותם של הילדים לקבל את שירותי החינוך החיוניים, ובמקום זאת תרם את חלקו באמצעות מיתוג הסגרים והבידודים כ"למידה מרחוק". בפועל, מלבד הקושי העצום לבצע מרחוק תהליכי למידה אפקטיביים, כפי שעלה בין השאר מדיווחי ההורים על שיתוף הפעולה של ילדיהם בפועל בשיעורים שהועברו בזום, או הקושי הטכני העומד בפני ילדים שאין בבתיהם מחשב ורשת תקינים, הנזק העיקרי של הסגרים והבידודים היה הנזק הנפשי.
הנזק הכבד ביותר - במערכת החינוך
בתחילת גל האומיקרון, הושת על בתי הספר מתווה המפלה בין תלמידים בהתאם לסטטוס החיסוני שלהם, מתווה שבבירור נועד להפעיל לחץ על הורים לחסן את ילדיהם. ילדים לא מחוסנים נענשו בבידודים, בעוד שחבריהם המשיכו להתנהל כרגיל. על אף שהיו לא מעט הורים שחיסנו את ילדיהם רק בגלל עונש הבידודים ולא כתוצאה מאמון בחיסון הניסיוני, ציבור רחב מאוד המשיך להסתייג מהחיסון והמשיך להיזהר מחיסון הילדים למשך תקופת קיומו של המתווה המפלה. שוב הילדים, ההורים והצוותים החינוכיים נאלצו לשאת את המחירים הכבדים ביותר בחברה הישראלית, ללא תועלת משמעותית.
אפילו המתווה הזה, שהיה הראשון להפלות בגלוי בין הילדים, בניגוד בוטה לעיקרון שוויון הזדמנויות בחינוך הציבורי, לא בוטל ביוזמת משרד הבריאות אלא למורת רוחו הגלויה, ורק כתוצאה מלחץ ציבורי כבד, בין השאר גם בגילוי דעת פומבי של מאות מנהלות ומנהלי בתי ספר ומוסדות חינוך שהעזו להתייצב בגלוי ולקרוא לביטולו ולהשבת הילדים אל בתי הספר.
דוח מעודכן של הבנק העולמי מספר לנו שנזקי סגירות בתי הספר היו גדולים בהרבה מהצפוי: הסכום שנגזל מעתיד הילדים ברחבי העולם מוערך ב-17 טריליון (17,000 מיליארד) דולר! בנוסף, הפערים בין החזקים והחלשים הלכו והועמקו, כאשר ילדים ללא עורף משפחתי וקהילתי מספק חוו את הפגיעה הגדולה ביותר. "למידה מרחוק" הייתה, במקרה הטוב, תחליף חלקי ולא מספק ללמידה פנים אל פנים. לצד הפגיעה הלימודית, הילדים נפגעו משמעותית בהיבטים הרגשיים והחברתיים, היות ובית הספר הוא יותר מכל המסגרת החברתית בתוכה הילדים מפתחים את המיומנויות הבסיסיות של אינטראקציה אנושית והשתלבות בחברה.
אין ספק שהפגיעה בילדים נבעה מתוך רצון להגן על המבוגרים מפני מחלה שעלולה לסכן במיוחד את המבוגרים: אם התועלת בצמצום התמותה הייתה משמעותית מאוד, ייתכן וניתן היה להגן על הנזקים העצומים שהילדים ספגו.
ובכן, האם בכל זאת סגירת בתי הספר תרמה לצמצום משמעותי של התמותה מקורונה? מטא-אנליזה מאוניברסיטת ג'ון הופקינס קובעת שכל אמצעי הריחוק החברתי, המסכות, הסגרים והבידודים גם יחד לא הביאו לשום הפחתה מובהקת של התמותה מקורונה.
למרבה הצער, הילדים הם ששילמו את המחירים הכבדים גם בנוהל כפיית המסכות. בעוד שחלק מאיתנו, המבוגרים, מצא את דרכו לצמצם משמעותית את זמן המסכה היומי, הרי ילדינו הצעירים, חלקם בני 6 בלבד, נאלצו לעטות מסכות ללא הפסקה וללא אבחנה באופן רציף וממושך מדי יום ביומו, למשך כשנתיים רצופות. גם בעניין זה לא הוצגה לציבור עד היום שום תועלת משמעותית ומובהקת, ולא נערך דיון ציבורי בנזקים לילדים הרכים, על אף שמחקרים כבר מוכיחים את המובן מאליו: ילדים העוטים מסכות באופן רצוף וממושך חשופים להתדרדרות בהתפתחות התקינה שלהם, הן בתפקוד הקוגניטיבי-שפתי (בגלל הסתרה ממושכת של הבעות פנים ורמזים לא-מילוליים) והן בתפקוד הפיזי (כאבי ראש, עייפות, גרד, פריחה, ירידה באיוורור הריאתי, הפרעות שינה וירידה ברמת החמצן בדם ועוד).
לאור כל זאת, כחברה נדרש מאיתנו חשבון נפש נוקב. גבינו מהדור הצעיר מחיר כבד כל כך, כאשר היה ברור כבר בשלבים מוקדמים כי הנזקים עצומים והתועלת בצמצום התמותה אפסית.
הדרך לתיקון עוד ארוכה, אך כצעד הראשון עלינו לקחת אחריות, להודות שאיבדנו את הדרך, ולבקש מילדינו סליחה מעומק הלב. במקביל, עלינו להפנות עבור ילדינו משאבים מסיביים במטרה לצמצם את נזקי השנתיים האחרונות, הן בתחום החברתי-רגשי והן בתחום הלימודי.
>>> אסא כשר הוא פרופסור אמריטוס לאתיקה מקצועית באוניברסיטת תל אביב
>>> יוגב אמיתי הוא מנהל בית ספר יסודי "סימני דרך" בקיבוץ מעברות
>>> שחר גביש הוא מורה למתמטיקה ופיזיקה לשעבר