בשבועות האחרונים ניכרת עליית מדרגה במתח הבסיסי ובהיקף ההתגוששויות בין ישראל ואיראן, אלה המתנהלות מזה שנים במרחב האזורי. מדובר במערכה המתנהל במספר זירות בו-זמנית (במיוחד באיראן, וכן בסוריה ובטורקיה), ובכמה מישורי פעולה אופרטיביים - סיכולים, פגיעות ביעדים צבאיים וכן מערכות במרחבי הסייבר והתודעה.
העלייה במתח משקפת מפגש בין תעוזה איראנית גוברת, בעיקר על רקע הערכתה של טהראן שארצות הברית שרויה בחולשה עמוקה וממוקדת במערכה באוקראינה; ובין תגובות חריפות יותר מצד ישראל המגיבה לאיום הגובר מכיוונה של טהראן, במיוחד בכל הנוגע להאצת בניין הכוח של חיזבאללה וקידום טרור בזירות האזורית והבין-לאומית.
המשך הדינמיקה הנוכחית עלולה להתפתח כבר בטווח הקרוב לכדי הסלמה גוברת בין ירושלים לטהראן שתבוא לידי ביטוי במהלכים איראניים חריפים, לרבות פגיעה בגורמים ישראליים בכירים או מאמץ לשיגורי כטב"מים או רקטות לתוך שטח ישראל.
טריז טהראן ודמשק - האם זה אפשרי?
בעקבות תקיפת נמל התעופה של דמשק לפני כשבוע - שתואר כניסיון לתקוע טריז בין אסד לאיראנים - התפתח בישראל דיון רחב לגבי הדרך לסילוק טהראן מסוריה, או לכל הפחות לבלימת השפעתה במדינה. אולם, התזזיתיות הבסיסית שמאפיינת את חיינו בישראל מקשה לאבחן לעומקן תופעות אסטרטגיות, ובמקרה הנדון להכיר בכך שמדובר בשיח בן למעלה מעשור שלא הניב את ההישג הנדרש.
בקרב מקבלי ההחלטות וגורמי המודיעין בישראל רווחת הנחה בסיסית ולפיה סוריה היא "חוליה חלשה" או חריגה במה שמכונה "מחנה ההתנגדות" במזרח התיכון, בהנהגת איראן. זאת, היות ואינה גורם דתי ואינה פוסלת על הסף שיח או הסדרה עם ישראל, ואף ניהלה עימה כמה פעמים בעבר משא ומתן מדיני. לאור זאת, מתפתח, חדשות לבקרים, הדיון לגבי הדרך שבה ניתן יהיה לנתק את הזיקה בין דמשק למחנה ההתנגדות, ובמקביל גם לצמצם את השפעת איראן בסוריה.
לפני למעלה מעשור - כמה שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה – הועלתה טענה ולפיה קידום משא ומתן מדיני להשבת רמת-הגולן לסוריה יביא לניתוקה ממחנה ההתנגדות. בשנים האחרונות הועלו תזות אחרות שקבעו, למשל, שחיסולו של קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, מהווה הזדמנות לבלימת איראן בסוריה; שהמשבר הכלכלי שבו איראן נתונה בגלל הסנקציות הבין-לאומיות שמושתות עליה יסייע למימוש אותו היעד; או שניתן להשיגו באמצעות לחץ רוסי על איראן או דרך הפשרה ביחסי העולם הערבי עם אסד, שתלווה בתמיכה כלכלית אשר תהווה חלופה לתמיכה האיראני בו ותדחק בכך את רגלי טהראן מסוריה.
שיאו של השיח היה בשנים 2020-2019, אז הדגישו מנהיגי ישראל שסילוק איראן מסוריה הוא יעד אסטרטגי מרכזי ובר-מימוש. במסגרת הזאת רווחו באותה העת ההכרזות הפומביות ולפיהן "סוריה הופכת לוייטנאם עבור האיראנים, שמחשבים מחדש את מסלולם לגבי נוכחותם במדינה".
בפועל, חרף כל ההכרזות ולמרות כל המהלומות הצבאיות - אחיזת איראן בסוריה מתהדקת. אין מדובר רק בתמיכה הצבאית שטהראן וחיזבאללה מעניקים למשטר אסד, בהקמת מיליציות שיעיות ברחבי המדינה ובשימוש בשטחה לצורך פיתוח והעברת אמל"ח מתקדם ללבנון. ההשפעה האיראנית בסוריה מיושמת כיום גם באמצעות סיוע כלכלי רחב, בפעילות מיסיונרית דתית (בעיקר בקרב העדה העלווית), בקידום פרויקטים בתחומי החינוך והתרבות, וכן בהעתקת אוכלוסייה שיעית ליישובים נטושים בסוריה, באופן שמשנה בהדרגה את המאזן הדמוגרפי במדינה.
הברית הלא-טבעית בת 40 השנים בין המשטר האסלאמי באיראן לשלטון הבעת'יסטי-סוציאליסטי (לכאורה) בדמשק נשענת על אינטרסים אסטרטגיים משותפים שמתגלים כעמידים בפני המהלכים הצבאיים של ישראל או לחצים ערביים ובין-לאומיים. מאז פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, רואה אסד באיראן משענת קיומית חסרת תחליף, ובטהראן מתחזקת התפיסה של סוריה כנכס אסטרטגי שמאפשר הגמוניה אזורית ("סהר שיעי" מהמפרץ הפרסי ועד לים התיכון) וחזית פעולה רבת חשיבות נגד ישראל.
נוכח צמצום הנוכחות של ממשל ביידן במזרח התיכון ופנייתו לחידוש המשא ומתן עם איראן, ובעקבות המיקוד הבין-לאומי במערכה באוקראינה, חשים האיראנים כי מרחב הפעולה שלהם בסוריה גדל. לאור זאת, הם מאיצים את המאמצים להעברות נשק למדינה או דרכה לחיזבאללה, פועלים לבסס את התשתיות של חיזבאללה ושל המיליציות השיעיות בסוריה, ולקדם משטחה פעולות נגד ישראל.
מדי פעם אכן מתגלעים מתחים בין איראן לאסד, בפרט כשטהראן מקדמת מהלכים צבאיים שנתפסים בעיני דמשק ורוסיה, פטרוניתה הבין-לאומית, כהפרה בוטה מדי של ריבונות המשטר הסורי וכהרפתקאות שעלולות לסכנו בעימות חריף עם ישראל. עם זאת, האיראנים, המצוידים ברגישות וזהירות בסיסיות, יודעים לזהות מוקדם את המשברים הפוטנציאליים ולבצע נסיגות טקטיות כמו הסגת רוב המיליציות השיעיות מדרום סוריה או הגבלת המעורבות בנעשה בצבא סוריה.
על ישראל להכיר בכך של"מערכה שבין המלחמות" (מב"ם) שהיא מנהלת בהצלחה לא מבוטלת בחזית הצפונית מעל לעשור - יש "תקרת זכוכית" עבה למדי. המאמץ הזה - שמומלץ כי ינוהל בעמימות קפדנית - פוגע באופן מסוים בהתעצמות של טהראן ובני חסותה, בפרט חיזבאללה, אולם אין בכוחו לערער את הברית האסטרטגית הוותיקה בין טהראן לדמשק. לצורך מימוש, ולו חלקי, של היעד הזה נדרש שילוב של מאמץ מדיני בעשייה הצבאית, ובמיוחד לחץ בין-לאומי אינטנסיבי, בפרט מצד רוסיה וארצות הברית - שני שחקני מפתח שכרגע נתונים בעימות ביניהם וממוקדים במשבר באוקראינה. לפחות בטווח הקרוב, נראה שהיעד היומרני שעולה בישראל בהקשר ליחסים שבין אירן לסוריה אינו ישים, בוודאי שלא באמצעים צבאיים.
העיניים נשואות לטורקיה
סוריה אומנם משמשת כזירת העימות המרכזית בין ישראל לאיראן, אך אינה היחידה. בשבוע האחרון "כיכבה" ההתרעה לגבי פיגועים צפויים שמקדמת איראן נגד יעדים ישראליים בטורקיה, וזאת כנקמה על סדרת חיסולים של בכירי מערכת הביטחון האיראנית המיוחסת לישראל. האזהרות החמורות ששיגרה ישראל כלפי אזרחיה המבקרים בטורקיה היו חסרות תקדים, ולוו במערכה שבה שולבו מאמצים מבצעיים ומודיעיניים לצד מהלכי תודעה ("הצפה" תקשורתית של התכנונים האיראניים על מנת להביך את טהראן בדעת הקהל העולמית, ולייצר חיכוך בינה לבין השלטונות באנקרה).
כמו במקרה הסורי, גם בזה הטורקי, המאמץ המשולב הניב עד כה הישג בדמות סיכול פיגועים מתוכננים והידוק הקשר עם גורמי הביטחון הטורקיים. עם זאת, אין בכך כדי להוות פתרון יסודי לשאיפת הנקם האיראנית - שעלולה למצוא ביטוי גם בזירות שאינן טורקיה - ולפי שעה לא מתפתחים לחץ בין-לאומי כבד על טהראן, פגיעה בדימויה או חיכוך משמעותי בינה לבין טורקיה.
ישראל תידרש בזמן הקרוב להמשיך ולהפגין דריכות מיוחדת למול מאמצי איראן, אשר סביר להניח כי אף יגברו נוכח הערכת טהראן כי התסבוכת הפוליטית המחריפה בישראל תקשה עליה לנהל אסטרטגיה סדורה, קל וחומר מערכה ממושכת מול טהראן. מציאות זאת מגלמת פוטנציאל להתפתחות הסלמה רחבה בין שתי המדינות, ייתכן כבר בטווח הקרוב.
>>> אלוף במיל' גלעד משמש ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן. ד"ר מילשטיין משמש ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה