"מדינת ישראל היא פשוט אי-סדר מאורגן של פרדוקסים... כל מה שתגידו על ישראל, גם ההפך יהיה נכון. לא קיימת אצלם חלוקת מעמדות. גם בצבא שלהם אין הבדלי מעמד. לא מפני שהם כל כך דמוקרטים, אלא מפני שכל אחד חושב שהוא גנרל"
את ההבחנה הפילוסופית הזו קבע העיתונאי האמריקני רוי המינגס, כשראה את נהג המשאית (יהורם גאון) יוצא למלחמה וחוזר גיבור, בדבריו בסרטו של אורי זוהר משנת 1968. לסרט קראו "כל ממזר מלך" - זה המקור. לא מהתלמוד ולא מהגמרא.
כבר 54 שנים כולנו משתמשים בז'רגון הזה - ובפוליטיקה ביתר שאת. הבעיה אצלנו היא שלא רק ש"כל ממזר מלך", אלא שבפוליטיקה הם לעיתים ממזרים, חסרי כבוד, אך זה כבר מסרט אחר.
לפסטיבל הסרטים הצטרף עכשיו אלי אבידר. שר בלי תיק שחיפש משמעות ומצא אותה כחבר כנסת, לא לפני שהתפטר במחאה על היעדר קידום. כעת הוא סוף סוף יוכל להצביע על פי צו מצפונו. רוצה לומר - אלה שעדיין מכהנים כשרים, חייבים להתיישר פן יאבדו את השררה, או שפשוט אין להם מצפון.
מעתה קואליציית ה-60 משנה את פניה. ברצותו של חבר הכנסת אבידר, החוק יעבור. ברצותו - לא. הקואליציה הופכת תחת אבידר כחומר ביד היוצר, ממש כמו בפיוט הסליחות: "ברצותו מרחיב, וברצותו מקצר". למרות זאת, המעמד החדש של אבידר אינו בהכרח מקצר את ימיה של הממשלה שבאה לעבוד. החוק, החדש יחסית, קובע שהרשות המחוקקת, הכנסת, יכולה להפיל את הרשות המבצעת, הממשלה, רק אם ביכולתם של "המפילים" להקים ממשלה חלופית שתזכה לרוב בבית המחוקקים.
האם עכשיו אלי אבידר ישנה את עורו, שלא לומר מצפונו, ויחבור ל"כת הביביסטית", כדבריו? האם ימליך את נתניהו, שאותו כינה "גדול המושחתים" ושלגביו קרא למנדלבליט להעיף את "הפירומן" לנבצרות? חבר הכנסת לשעבר אלכס גולדפרב יוכל לומר שהכול אפשרי תמורת מיצובישי. עם זאת, הסיכוי, להערכתי, שואף לאפס.
עם ובלי קשר, שימו לב לבני גנץ ושבעת חברי הכנסת שלו. עוד שמונה מנדטים שמתנדנדים בקואליציה. אומנם גם לגביו קשה להאמין שלפתע יחבור לנתניהו, הגם שביש עתיד חוששים שטעות לעולם חוזרת. גם נטישת הקואליציה רק בגלל משכורות לאנשי קבע אינה תירוץ שמקבלים עליו את מלוא השכר.
תאורטית, יכול להיות מצב שהכנסת כולה תצביע אי-אמון נגד הממשלה, ואפילו רוב של 114 חברי כנסת מול השישה של בנט לא יזיזו אותו במילימטר מהלשכה. יש שיאמרו שהחוק הזה נחקק בחטף בשנת 2014.
הראשונה שאימצה את השיטה הייתה גרמניה שלאחר היטלר, אחריה ספרד בעקבות טראומת הרודן פרנקו ולבסוף כמה מדינות מזרח אירופה עם נפילת מסך הברזל. אנחנו המדינה השביעית - מדינה ללא חוקה עם חוק שמבצר את הממשלה.
יהיו שיגידו: מה רע? חייבים לחזק את המשילות. אי אפשר כל יום להפיל באי-אמון וללכת לבחירות. גם העובדה שרק פעם אחת ממשלה נפלה באי-אמון (התרגיל המסריח) לא הפריעה לאותם מחוקקים. הללו העדיפו לבצר את השלטון על ידי חוק כל כך תמוה, ובכך לאפשר לחברי כנסת כמו שיקלי ואבידר לנטוש את מפלגתם ולעשות מה שהם רוצים. הציבור אינו יכול להעניש או לברך את המורדים, או כהגדרת יאיר לפיד טרום ממשלת השינוי: "משהו בנוי עקום ועתידו להתפרק, כי גנבו קולות של בוחרים".
עכשיו כולם נותרו שבויים. הציבור מצד אחד, הממשלה מצד שני. ומה הפתרון של השולטים (?) כשאין רוב לחוק? לא נחוקק. נפסיד בהצבעה? אז נדחה אותה. יש גם פטנט חדש: נמשוך עוד קצת, כי ממילא בחודש הבא יש פגרה. ממשלה שאינה יכולה לחוקק, ממשלה שעוסקת יום-יום בדחיינות ובספירת קולות עד האצבע האחרונה - אינה יכולה למשול. קוראים לזה ממשלת שיתוק.
הנאיביים יגידו: זו "לקונה". המחוקק לא צפה את זה. נראה שהמחוקקים, עם ובלי קשר לאבידר, פשוט מעדיפים את השררה.