בפרקליטות מתעקשים לתקן - לא עסקה כי אם הסדר. לא מסחרה, כי אם מיצוי האינטרס הציבורי. התמקדות בשורה התחתונה במקום בדרך. הטיעונים הללו בעייתיים תמיד, ובוודאי שלא יכולים להחזיק במקרה הזה. מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו הוא תיק שצריך להתברר עד הסוף - מהרגע שהמשפט החל, העדויות נשמעות, הקרב המשפטי מתנהל כמו שצריך, על פי השיטה שבה צד אחד מאשים, צד שני מתגונן והאירוע מוכרע בבית המשפט.
סיקור N12:
ככה נהגו לא מעט אישי ציבור שאפילו יצאו זכאיים, בלי קיצורי דרך. עם זאת, נתניהו מוכיח שהוא תמיד מצליח להביא את כולם להסכים לתנאים שלו. להתנהל על פי דרכו. גם מי שחשב שהוא יודע להתנהל מולו, לא להתכופף ולא להיבהל, כמו שהעיד על עצמו היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט, בסוף נתניהו מייצר מבחן משל עצמו. מצד אחד יטחן עד דק את אמינותה של מערכת אכיפת החוק, מצד שני יידע לגייס את גדול סמליה, את השופט אהרון ברק, כדי לחצוב לו את פתח המילוט מהכלא.
בבוקר הזה צריך לחשוב על אסירה אחת, נושקת לגיל 70, שהחלה לרצות לא מכבר את עונש המאסר הכבד שהוטל עליה. מעשיה חמורים, אבל בוודאי לא יותר מאלה של נתניהו שיודה בשתי עבירות של מרמה והפרת אמונים ברף הגבוה, תוך כדי מילוי תפקידו וניצול מעמדו. הוא ייצא בעבודות שירות והיא שם לעשר שנים. פאינה קירשנבאום שמה. כמה יעצו לה בדרך - תודי במשהו, קחי עסקה ותסגרי עניין. אחרת תשלמי ביוקר, אמרו לה. אבל היא התעקשה לנסות ולשכנע בצדקתה, לא תקפה את הפרקליטות, לא יצאה נגד מערכת המשפט, ניהלה את הקרב בין כותלי בית המשפט לפי הספר, מכרה את ביתה כדי לממן את עורכי הדין, כלומר ממש שילמה עבור ההגנה שלה מכיסה. היא האמינה במושג הזה, צדק.
נתניהו עשה את הכול ההפך - וזה רק שיפר את מעמדו. עובדה. הוא מקבל את הזכות ללכת על עסקה/הסדר, גם כשברור לפרקליטות שיש לה הרשעה בטוחה ביד של לפחות שתי עבירות חמורות. פאינה קירשנבאום לא זכתה לכזה יחס, הפרקליטות הייתה מאוד נחרצת במקרה שלה. חלון ההזדמנויות לעסקה במקרה שלה היה צר מאוד, ברגע שסירבה בפעם הראשונה כבר לא היה עם מי לדבר. הפרקליטות התעקשה ללכת איתה עד הסוף בשם עקרונות, חשוב להילחם בשחיתות הציבורית ולתת לבית המשפט לומר את דברו. בדרך כלל. במציאות יש את מבחן קירשנבאום ויש את מבחן נתניהו, והוא, בניגוד מוחלט למה שנטען, היה מקל לאורך כל הדרך. אף נאשם אחר, גם לא איש ציבור, היה מקבל כזה קשב והתחשבות מצד היועץ המשפטי לממשלה. גם אם לוקחים בחשבון את המשמעות הציבורית של ההכרעה בתיק של ראש ממשלה מכהן, איזה הסבר יש לפער הבלתי נסבל הזה בין נתניהו לקירשנבאום?
עסקאות טיעון, או בשמם המכובס הסדרי טיעון, הם רע הכרחי. עם זאת, חייבת להיות נקודה בזמן, כמו במקרה של קירשנבאום, שבה צריך לתת להליך להתברר בין כותלי בית המשפט. זו השיטה, זה מהות ההליך הפלילי, בוודאי בתיקים של שחיתות שלטונית שבהם לפסיקת בית המשפט, לכאן או לכן, יש אפקט ציבורי נרחב. אין ואסור שיהיו 100 אחוזי הרשעות (ואנחנו קרובים לשם), ורצוי שמדי פעם גם אישי ציבורי יוכלו לצאת זכאים בתום משפטם.
היועץ המשפטי לממשלה טועה פה טעות גדולה כשהוא חושב שהצלחתו היא הרחקת נתניהו מהחיים הציבוריים באמצעות קלון. מי שעומד בראש התביעה צריך להתרכז בהגשת אישומים, מגובים בראיות כנדרש, ולהשאיר לשופטים לקבוע אם האדם אשם או זכאי וגם לקבוע את העונש - ולא להשאיר כל הזמן פתח לאופציה ב' שמאפשרת לשני הצדדים לחתוך הפסדים במעלה הדרך.
באורח פלא, האמת הזאת הייתה ברורה לפרקליטות מול פאינה קירשנבאום, אבל נשכחה מהיועץ המשפטי לממשלה במקרה של נתניהו. היא בתמימותה האמינה בשיטה ולא קיבלה הזדמנות נוספת. נתניהו, שעשה הכול כדי לשבור את המערכת, הוכיח שזה משתלם. בזמן שנתניהו יסתובב בעולם וינפוש במלונות פאר בהוואי, פאינה קירשנבאום תעביר עוד משמרת במדי אסירה במטבח של נווה תרצה. היא חטאה, ומשלמת על כך מחיר גבוה במיוחד במאסר ובכספים ששילמה על שנות משפט ארוכות. הוא, נתניהו, שחטא לא פחות יסתפק בעבודות שירות ויישאר עם כל רכושו ביד. על שמה רשום מעתה מבחן קירשנבאום, הוא כדרכו הוכיח שהוא ליגה אחרת, והפער הזה רשום על שמו של אביחי מנדלבליט. חלק בלתי נפרד מהמורשת שתישאר אחריו, ולא לטובה.