אחת השאלות הקשות, שבלשכת ראש הממשלה מתחבטים בה כמעט מדי יום, היא איך לעשות ביבי מבלי שזה ייראה ביבי. זה נשמע קצת מוזר, הרי ראש הממשלה לשעבר כבר לא נמצא שם, בלשכה החשובה במדינה, וממשלת ה"שינוי" אמורה לייצג הכול, רק לא משהו שאפילו מזכיר את נתניהו. אלא שייתכן ואלו 12 שנות שלטונו של נתניהו ואולי זאת בכלל העובדה שמנהיגי הממשלה הנוכחית היו בכלל שרים בממשלות נתניהו, אבל עושה רושם שכולם, ובעיקר בנט, מתקשים להיגמל ממנו. הוא לא רק הדבק שמחבר ביניהם, הוא גם החמצן הפוליטי שהם נושמים.

ברמה הקונספטואלית, אפשר להבין אותם. למעלה מעשור שהוא הכתיב את סדר היום הפוליטי, המדיני והתקשורתי. בשיתוף העובדה שהוא (עדיין) לא פרש מהחיים הפוליטיים, המערכת כולה נמצאת בייסורי גמילה קשים מנשוא. הדילמה הזאת, שאפשר לכנותה "ללכת בלי ביבי, אבל להרגיש עם", עוברת כחוט השני כמעט בכל סוגיה, אבל בולטת בעיקר בנושא האירני.

נפתלי בנט יושב בכנסת (צילום: יונתן זינדל, פלאש/90 )
"ללכת בלי ביבי אבל להרגיש עם ביבי". בנט בכנסת | צילום: יונתן זינדל, פלאש/90

כשבנט נכנס ללשכת ראש הממשלה, הוא החליט לשים בצד את כל מה שידע על אירן, וללמוד את הנושא לפניי ולפנים, כלוח חלק. בנט נדהם לגלות שבמשך כל השנים, שבחלקן היה שר בקבינט של נתניהו, האחרון נמנע מלהכין את האופציה הצבאית לתקיפה באירן, חרף ההצהרות הלוחמניות והתקיפות שישראל תגן על עצמה. מאותו הרגע, כמעט כל דבר שעשה בנושא - הוא השווה לנתניהו.

בתקופת התמימות הראשונית הוא הצהיר מעל לכל במה אפשרית שהוא ילבן את השיח מול האמריקנים בחדרים סגורים, שלא כמו קודמו שנכנס לעימות פומבי ומסוכן עם הממשל; הוא יעשה - ולא רק ידבר; הוא ישתף את שר הביטחון ושר החוץ - ולא ירכז אצלו את כל קבלת ההחלטות. בקיצור, כל מה שתראו, חשבו בלשכה, צריך לשדר "אחרת" מנתניהו.

בנימין נתניהו לוחץ יד לנפתלי בנט (צילום: רויטרס)
ההשוואה משאירה את נתניהו רלוונטי | צילום: רויטרס

ההשוואה הזאת בעייתית משתי סיבות מרכזיות. ראשית, היא משאירה מעל ראשו של נתניהו את הילת הרלוונטיות. כשבנט משווה, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין, את המעשים המדיניים והפוליטיים שלו לזה שהיה לפניו, הוא בעצם אומר: ביבי עדיין כאן. שנית, ההשוואה הזאת יוצרת מחויבות פומבית של בנט לנושאים שלא בטוח שהיה רוצה להיות כבול אליהם.

באותו הנושא, הנושא האירני, בלשכת בנט החליטו להוציא החוצה את המחלוקות מול הממשל בארה"ב. בכנס המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן, בחודש שעבר, הודיע בפה מלא כי "גם אם תהיה חזרה להסכם – ישראל אינה חלק ממנו ואינה מחויבת לו". הוא הוסיף ש"אנחנו מקווים שהעולם לא ימצמץ, אבל גם אם כן – אנחנו לא מתכוונים למצמץ. לפנינו תקופה מורכבת, שבה ייתכנו גם אי-הסכמות עם הטובות שבחברותינו". איך נאמר, לא בדיוק שונה מנתניהו.

"הסכנה בהשוואה", אומר גורם פוליטי בכיר, "היא שברגע שאתה משנה את דעתך ובוחר במסלול אחר, ההשוואה הראשונית שעשית נראית פתטית. בנט עוד ילמד את זה על בשרו. כלל ידוע: עדיף להתעלם מאשר להשוות". אותו גורם טוען באוזנינו שבנט "עובד" בלהיות לא כמו נתניהו, שזה חלק בלתי נפרד מהעיסוק היומיומי שלו. "בנט לא מצליח להיפרד מצילו של נתניהו, הוא תמיד נמצא לו בחלק האחורי של הראש", הוא טוען. "המשימה של בנט לא פשוטה: הוא צריך גם לבדל את עצמו, ובידול עושים באמצעות ניגוד. העניין הוא שהניגוד יוצר משוואה שבה אתה לא לבד. זו הייתה הגדולה של נתניהו: הוא הצליח לייצר מצב שכולם ניצבים בהצגה שלו. בנט עוד לא שם, והוא גם לא עושה את הצעדים לכיוון הזה", הוא מאבחן בדייקנות.

לא רק בנושא האירני, גם בכל מה שקשור לטיפול בקורונה – ההשוואה נוכחת ונושמת כל הזמן, משל הייתה וירוס עמיד בפני החיסון. בנט מראש התווה את הדרך האלטרנטיבית: בלי סגרים, בלי הגבלות רוחביות שאין בהן היגיון אפידמיולוגי, כשהמשק נותר פתוח כמה שאפשר. בשיא המשבר מול אנשי משרד הבריאות בסוף חודש ספטמבר אמר: "הטלת מגבלות נוספות על אזרחי ישראל אינה מדיניות הממשלה", והוסיף, בעקיצה ברורה לקודמו, כי "סגירת קונצרט של שלמה ארצי בראשון לציון או סגירת חתונה במודיעין לא תעזור לתושבי טייבה או לתושבי אום אל-פחם לצמצם את התחלואה. מה שיעזור זה שנגיע לשם ונעזור לתושבים. נשתדל להימנע מפעולות עם תועלת נמוכה, אבל נזק אגבי גבוה. כי המשמעות היא אובדן מיידי של אלפי מקומות עבודה".

נוסעים עם מזוודות בנתב"ג  (צילום: פלאש 90, פלאש/90 )
בקבינט כבר לוחצים לוותר על הגבלות: "הטלת מהר – תסיר מהר" | צילום: פלאש 90, פלאש/90

אלא שאז הגיע האומיקרון ואיתו שיח חדש. ראש הממשלה בחר באסטרטגיה זהירה, שקולה, למקרה שהווריאנט החדש פוגע ביעילות החיסון או חלילה פוגע בילדים. זאת הייתה החלטה נכונה, אבל הנה לפתע שרים בקבינט של בנט טוענים שהוא "זהיר מדי", שזה בדיוק הזמן להסיר את המגבלות שעליהן הוא החליט באחריות רבה. "הטלת מהר – תסיר מהר", הם אומרים לו. לא תאמינו, זה בדיוק מה שאמרו אנשי כחול לבן לנתניהו בממשלה הקודמת. אז היו אלה בני גנץ ואורית פרקש-הכהן, היום אלה הם יפעת שאשא ביטון וגדעון סער.

והנה ברגע אחד, למרות שהאסטרטגיה של בנט הרבה יותר נכונה משל קודמו בנושא הקורונה (והרבה בזכות החיסונים שאפשרו לו את החופש לפתוח את המשק), גם הוא נתקל במצב שבו השורש ס.ג.ר עולה יותר בדיונים מאשר השורש פ.ת.ח, מה שמעלה את השאלה האם יכול להיות שלא מדובר בהחלטות סובייקטיביות של מנהיג, אלא במצב אובייקטיבי של מחלה? נקודה למחשבה.

גדעון סער (צילום: כנסת ישראל)
גדעון סער בישבת סיעה בכנסת | צילום: כנסת ישראל

הדברים קיבלו משנה תוקף היום, כשבנט העלה על השולחן אופציות דרקוניות שנתניהו העז להעלות רק בשיא המגפה - הגבלות על לא מחוסנים, סגירת השמיים לחלוטין וחובת חיסון כללית. בנט אפילו ביקש מהמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד רז נזרי, לבדוק את האפשרות הזו מבחינה משפטית. הוא התכוון לכך ברצינות - זה לא היה ספין אלא בהלה של ממש שאחזה בבנט, אותו אחד שדיבר על מידתיות והימנעות מהפחדת אזרחים. הלכה למעשה, האומיקרון הוציא גם את החששות שלו מהארון, ממש כפי שקרה גם לנתניהו.

אבל הקושי להיגמל איננו נחלתו הבלעדית של בנט. גם שותפיו הבכירים לממשלה לוקים באותה תסמונת חשוכת מרפא. הבעיה האמיתית היא שהם לא מבינים שזה בדיוק, אבל בדיוק, מה שגורם להם לא להמריא בסקרים. קחו לדוגמא את גדעון סער, שמפלגתו "תקווה חדשה" היא הלכה למעשה האחראית האמיתית למהפך השלטוני שהיה כאן בבחירות האחרונות. סער לקח שני מנדטים מהליכוד והעביר אותם לממשלת השינוי, בדיוק מה שהיה צריך כדי לייצר את השינוי שהוא כל כך ייחל לו, שם נרדף להעפת בנימין נתניהו מהשלטון. הוא גם ייצר את החיבורים הנדרשים כל כך ברגעים הכי קריטיים של המשא ומתן הקואליציוני.

אבל מאז שהוקמה הממשלה, זה נראה שאת מרבית עיסוקיו (לפחות התקשורתיים) הוא מקדיש לאיש שאותו הוא הצליח להזיז. "חוק הגבלת קדנציה" שקובע כי כהונת ראש הממשלה לא תעלה על 8 שנים, או "חוק הנאשם בפלילים", שמונע את הטלת המנדט על מי שהוגש נגדו כתב אישום, הם חוקי ביבי, או לכל הפחות חוקים ברוחו. הייתכן שאזרחי המדינה מאסו כבר באזכור שמו בכל הזדמנות חקיקתית? הייתכן שזה לא מביא תמיכה ציבורית? הייתכן שאם זה מביא מנדטים, הם לא הולכים לגדעון סער? ובכן, ייתכן ועוד איך. סקר חדשות 12 מהשבוע מוכיח זאת באופן ברור, כשהוא מציב את השחקן אולי הכי משמעותי בזירה הפוליטית היום על 2.4%, שהם, כידוע, לא מספיקים כדי לזכות במושב בכנסת.

כשקושרים את כל אלו יחד, המסקנה המתבקשת היא שראש הממשלה ושריו חייבים להירשם למכון אברמסון לגמילה מנתניהו. את המעשה הפוליטי הם כבר עשו – על כל סיכוניו הציבוריים, וההשוואות במהלך חצי השנה האחרונה רק מזיקות להם ומועילות לו. הציבור מעדיף שגדעון סער יעסוק בסחבת הבלתי פוסקת בבתי המשפט, שזאב אלקין ידאג לבנות דירות ושיועז הנדל ידאג לסיבים האופטיים. אחרת, מבלי שהם ישימו לב, הוא יחמוק להם מתחת לרדאר, בחזרה אל המקום שממנו רצו להרחיק אותו בכל דרך אפשרית.

ירון אברהם (צילום: חדשות)
ירון אברהם | צילום: חדשות