לא פעם עולה השאלה אם ועד כמה יש אפליה בין החברה הערבית ליהודית בישראל. נראה שאפשר לטעון טענות לכאן ולכאן, אבל מהנתונים – קשה להתעלם. הם מצביעים על פערי ענק בין החברה הערבית ליהודית בשכר, ומכאן גם הבדלים משמעותיים בשיעור העוני. מנתונים שהוצגו אתמול (ראשון) בפרק הראשון בסדרת הכתבות "להיות ערבי בישראל" ב"מהדורה המרכזית" עולה שיותר מ-45% מהמשפחות הערביות בישראל עניות. 

צלילה לנתוני הילודה מספקת תמונה מפתיעה על החברה הערבית. אם בשנות ה-60 למשפחה הערבית הממוצעת היו יותר מ-9 ילדים (9.3), היום, 60 שנה אחרי כן, חלה ירידה חדה - לכל משפחה ערבית מוסלמית יש 3.20 ילדים בממוצע. מדובר בנתון כמעט זהה לזה שבחברה היהודית, שבה לכל משפחה יש 3.17 ילדים בממוצע.

למרות הצניחה בילודה, נתוני העוני בחברה הערבית עגומים. כמעט מחצית מהמשפחות הערביות בישראל עניות בזמן שרק 13% מהמשפחות היהודיות בישראל מוגדרות עניות. הוכחה נוספת להיקף העוני במגזר הערבי משתקפת בדירוג העוני של הרשויות בישראל. בתחתית הרשימה – מתוך 10 הרשויות העניות ביותר, 8 רשויות מהמגזר הערבי. השתיים הנוספות – חרדיות.

פערי ענק בשכר: אפליה או גזירת גורל?

ההסבר המרכזי לשיעור העוני הגדול בחברה הערבית טמון בנתון הבסיסי ביותר – גובה השכר. גברים יהודים בני 25 עד 64 מרוויחים בממוצע כ-15,500 שקלים בחודש, לעומת גברים ערבים ששכרם עומד על קצת פחות מ-9,000 בממוצע. אפשר לטעון שפערי ההשכלה בין המגזרים מביאים לפערי שכר, אלא שנתון נוסף מפריך את ההשערה – יהודי אקדמאי עם תואר ראשון מרוויח כ-16,500 שקלים בחודש בממוצע ומקבילו הערבי – 9,350 בלבד. הבדל של 76% לטובת היהודי.

קלפי במגזר הערבי (צילום: רועי אלימה, פלאש/90 )
קלפי במגזר הערבי | צילום: רועי אלימה, פלאש/90

שאלת אחריות המדינה למצב עולה בעיקר מנתוני התעסוקה של אזרחים מהמגזר הערבי בשירות המדינה. כחלק מהמאמץ לייצר גיוון במגזר הציבורי, הצליחו להביא לכך שכ-13% מהעובדים בשירות המדינה הם ערבים. רק נזכיר שחלקם במדינה הוא כ-20%. אלא שהנתון העגום בנושא הזה הוא שלמרות שיעור המועסקים הערבים הגבוה יחסית בשירות המדינה – רק 0.6% מהם משולבים במשרות בכירות.

רק 37% מהנשים במעגל התעסוקה

גם נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של תעסוקת נשים ערביות מדברים בעד עצמם. למרות ששיעור התעסוקה של נשים ערביות נמצא בעלייה, עדיין פחות מ-40% מהן עובדות - 37%. מדובר בנתון נמוך ביותר בהשוואה לשיעור תעסוקת הנשים היהודיות שאינן חרדיות שעומד על כ-83%.

נתון מעניין נוסף שמסביר את גודל הפער הוא ששני הענפים שמשלבים הכי הרבה נשים ערביות הם חינוך ושירותי רווחה וסעד - מקצועות שבהן המשכורות אינן גבוהות. אפשר לייחס את המצב גם לבחירה - בחלק מהמשפחות עדיין מקובל שעיקר תפקידיה של האישה בבית או ששעות העבודה מוגבלות למשרות אם. ואפשר לייחס את המצב גם לאפליה ישירה בהעסקה בישראל - פשוט מעדיפים להעסיק יהודים.

גבר חרדי ואישה ערביה עם מסיכת פנים הולכים ליד שער יפו בירושלים (צילום: יונתן סינדל, פלאש/90 )
10 מהרשויות העניות בישראל - 8 ערביות ו-2 חרדיות | צילום: יונתן סינדל, פלאש/90

מצב התחבורה והנתון המפתיע על הילודה

אבל אפשר לדבר גם על אפליה עקיפה, למשל הדרך לעבודה. דוגמה מקומית על התחבורה ציבורית בשתי ערים דומות בגודל האוכלוסייה, טמרה וצפת, ממחישה את הבעיה. בשני היישובים כ-35 אלף תושבים. בצפת עוברים לא פחות מ-26 קווי אוטובוס עירוניים, ובטמרה – 2 קווי אוטובוס בלבד.