זה לקח בערך יום וחצי עד שהמחדל העצום של בריחת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע קיבל את ההגדרה הצפויה: "יום הכיפורים של שירות בתי הסוהר". אז נכון, אנחנו נמצאים בעשרת ימי תשובה, ומפתה מאוד להשתמש במושגים כמו "נעילה" ו"מחילה" עם כפל המשמעות שלהן בהקשר של האירוע. אבל בחייכם, עזבו בשקט את יום כיפור. במחילה.
אלפי שנים שיהודים מציינים את יום הכיפורים, ובכל שנה לקראת י' בתשרי אני חושב עד כמה מיוחד היום הזה. נסו להסביר פעם לאדם לא יהודי, שלא מכיר את החג, מהו יום כיפור ותיווכחו עד כמה קשה להבין את המהות והמורכבות שלו: מצד אחד יום של חשבון נפש הכי אישי שיש, מעמד ייחודי של אדם מול הקב"ה, ללא מסכות ותחפושות, במצב גופני ותודעתי מיוחד. מצד שני זהו אירוע קהילתי שמאחד את כל יהודי העולם לתפילה ואחריות משותפת למעשים ולגורל שלהם.
מול היהדות העתיקה ועמוסת המשמעויות, זכינו לחיות בעידן שבו קיימת גם הישראליות החדשה, הנחרצת, שבזמן הקצר שבו היא הספיקה להתעצב קבעה לעצמה עולם שלם של מושגים וסמלים. אין מה לעשות, "יום כיפור" עבור כל ישראלי הוא לא רק היום הקדוש ביותר בלוח השנה וההזדמנות לתשובה אמיתית בעולם הזה, אלא גם בעל מטען הרבה יותר חדש וקשה - אותה מלחמה נוראה ששינתה את פני החברה והמדינה שלנו.
הביצוע של הפיוט "ונתנה תוקף", על פי הלחן של יאיר רוזנבלום בקיבוץ בית השיטה (שאיבד 11 מבניו במלחמה), ואפילו שמה של סדרת הטלוויזיה "שעת נעילה" שפתחה פצעים ישנים של הלם ואובדן, מנסים לבטא את החיבור בין המלחמה הישראלית להיסטוריה היהודית, חיבור שקיים בעיקר ברמת הרגש.
למרות הממד הסמלי, מלחמת יום הכיפורים היא לא אירוע יהודי. היא אפילו לא הקשה שבמלחמות ישראל (במלחמת העצמאות נהרגו הרבה יותר חיילים מתוך אוכלוסייה הרבה יותר קטנה). עם זאת, יש בה כאב, כעס ושבר שלא היו בשום אירוע בהיסטוריה הקצרה של המדינה.
הצניחה מהאופוריה של ששת הימים הייתה כל כך דרמטית, עד ש"יום כיפור" נטבע בשפה המדוברת שלנו כמושג שכולל זחיחות, הפתעה וחורבן מול אירוע בודד שחושף חולי וריקבון שהיו קיימים במשך שנים. הימ"חים הריקים, הקונספציות המוטעות, התדהמה המוחלטת ("חורבן הבית השלישי" על פי משה דיין), המחיר הכבד - כולם הפכו לסמל שאפשר להחיל על כל אירוע, לא רק בריחות מהכלא: בכל מערכת בחירות, כאשר התוצאות קצת חורגות מהסקרים המוקדמים מדברים על "יום כיפור של הסוקרים", כל הפסד מביך של נבחרת ישראל הופך ל"יום הכיפורים של הכדורגל הישראלי" וכל טעות עריכה או ידיעה לא נכונה הופכות ל"יום הכיפורים של התקשורת". אפילו שמעתי לא מזמן על "יום הכיפורים של החזאים", כאשר סופת שלגים הייתה סוערת יותר ממה שפורסם בתחזית הרשמית.
זה מפריע לי פעמיים: פעם אחת בגלל הזילות במלחמה ותוצאותיה, כאילו אפשר להשוות טראומה לאומית עם יותר מאלפיים הרוגים ושבר של דור שלם למחדלים בתחומים אחרים, חמורים ככל שיהיו ("יום הכיפורים של חברות המזון" וכו'). פעם שנייה בגלל ההפקעה של יום הכיפורים מהמשמעות המקורית והמיוחדת שלו.
"השימוש ב"יום הכיפורים" לא רק שמרוקן אותו מתוכן, אלא ממש הופך את המשמעות שלו ומעצב אותה מחדש אצל הרבה מאוד ישראלים"
השפה שלנו מלאה בחידושים והתייחסויות לחגים ולמסורת: כשאומרים "פרצוף של תשעה באב" או "לא כל יום פורים" שומרים על הזהות של הימים האלו, אפילו בהקשר של ימי חולין. עם זאת, השימוש ב"יום הכיפורים" לא רק שמרוקן אותו מתוכן, אלא ממש הופך את המשמעות שלו ומעצב אותה מחדש אצל הרבה מאוד ישראלים. הרי יום הכיפורים הוא הדבר הרחוק ביותר ממחדל, מ"חפיף", משבר בלתי ניתן לאיחוי. במשך דורי דורות יום הכיפורים הוא יום של התעמקות והכנה, של קרבה והתעלות, הזדמנות אמיתית לתיקון מתוך תפיסה שאף פעם לא מאוחר לעשות תשובה אמיתית וכנה.
מבחינתי זהו "יום הכיפורים של השפה העברית" (הנה, גם אני יכול להשתמש בזה...). לא שחסרים לנו מחדלים או קונספציות, לא שאין כאן זחיחות או רשלנות שאחר כך משלמים עליה מחיר באסונות מפתיעים (נחל צפית, אולמי ורסאי ומירון למשל), אבל את יום הכיפורים הכל כך קדוש ומיוחד הייתי רוצה שנשאיר מחוץ לעולם הדימויים הפוליטי-ציבורי שלנו.
אני יודע שזה לא פשוט, בטח לא בעידן השיח המוגזם של השנים האחרונות. כאשר כל דבר מושווה לשואה וכל החלטה שלא לרוחנו מוצגת כגזרת אנטיוכוס, אז גם מול "יום הכיפורים" האצבע קלה על ההדק. ובכל זאת, הייתי שמח אם יום הכיפורים יישאר בתחומו, קדוש וייחודי, לא רק בלוח השנה, בבתי הכנסת ובמרכז הציבורי, אלא גם בשפה שלנו.