לא נכון שהעיסוק התקשורתי האינטנסיבי סביב בריחת ששת המחבלים ישכיח את הדיון העקרוני שהתעורר לאחר האירוע שבו נהרג לוחם מג״ב בגבול עזה לפני כשבועיים.

ערב הפלישה לאירופה, בתחילת 1944, שאלו את עצמם ראשי הצבא האמריקני שאלה קשה. כשהם בחנו את עצמם אל מול הבריטים בני בריתם הסתבר שלבריטים מפקדים רבים בעלי ניסיון בשדה הקרב בעוד לארצות הברית חסרים מאוד מפקדים שכאלה. הרי, אמרו האמריקנים לעצמם, אנחנו נלחמים מאז דצמבר 1941 עת הותקפנו על ידי היפנים - שנתיים רצופות של מלחמה במזרח ובחזית האירופית ובכל זאת לנו חסרים מפקדים שמכירים את שדה הקרב ולבריטים יש כאלה בשפע. לכאורה נבע הדבר מכך שבריטניה החלה את המלחמה כשנתיים לפני ארצות הברית, אבל בבדיקה מעמיקה הסתבר שלא שם מקורו של ההבדל, אלא בתחום התרבות הארגונית.

בראל חדריה שמואלי ז"ל - סיקור N12:

על פי המקובל בארצות הברית, בעולם האזרחי כל מפקד צבאי שנכשל בשדה הקרב או עשה טעות גדולה - הלך הביתה, אל מחוץ לצבא או לעורף במקום חסר כל השפעה, כי אין מקום לטועים ולנכשלים בשדה הקרב. בצבא הבריטי הייתה מקובלת גישה שונה לחלוטין. אם הסתיים הקרב בכישלון או שמפקד עשה טעות, ולא היה מדובר בפחדנות, שחיתות או הזנחה גמורה, הבריטים השאירו את המפקד המדובר בשדה הקרב. במקרים מסוימים הוא יצא לחופשה קצרה בבית וחזר לתפקיד באותה רמת אחריות, אך ביחידה אחרת. הבריטים הבינו, כי הייתה להם מסורת של מאות שנות מלחמה, שאין מלחמות ללא טעויות וכי אם כל מי משטעה יודח - הצבא הבריטי יפסיד ניסיון הכרחי. תמיד תהיינה טעויות, אך מי שטעה והפנים את הלקח מטעותו יטעה כנראה פחות בעתיד. קפטן לידל הארט, מגדולי ההוגים בתחום הצבאי במאה ה-20, אמר כי ינצח מי שיעשה פחות טעויות - כי הוא למד לדעת כי אין מי שחף מהן.

מפגין פלסטיני על גבול עזה (צילום: עבד רחים חטיב / פלאש 90)
אזרחים בגבול הפכו לנשק בידי האויב נגד צה"ל, ארכיון | צילום: עבד רחים חטיב / פלאש 90

כל מי שעוסק בתחום הצבאי בפיקוד או בניתוח של מעשי המפקדים, בהבעת דעה או בקבלת החלטות - חייב להכיר בכך שלא יתמו טעויות מן הארץ וודאי משדה הקרב. המרכיב השני בשדה הקרב שאין להימנע ממנו, והוא מלווה כל מי שעוסק בלחימה בהכנות אליה ואחריה, הוא המרכיב המשפיע ביותר על כל הווית הצבא ומפקדיו: מבצעים צבאיים מלווים בקורבנות.

כל איש צבא בשדה הקרב צריך להיות מוכן להרוג ולהיהרג - זה הייחוד המבדיל בין צבא לכל ארגון אנושי אחר במדינה דמוקרטית. מי שחושב שאפשר לנהל מבצעים צבאיים מול אויב ללא נכונות כפולה זאת חי באשליה. בגלל ההבנה העמוקה הזאת הצבא מאורגן באופן מיוחד, והאחריות המוטלת על מפקדיו שונה. כך למשל, ה״משימה״ חשובה מ״חיי אדם״ ויש משימות רבות, כמעט כל המשימות בשדה הקרב, שלשלם מימושן יוקרבו חיי חיילים ולעיתים לא מעטים.

שתי האמיתות הללו - שתמיד תהיינה טעויות והמבצעים צבאיים כרוכים מחייבים נכונות להרוג ולהיהרג - עומדות בבסיס המקצוע הצבאי והן גם הסיבה לכך שכל התחקירים של אירועים צבאיים נעשים על ידי מפקדים בתוך הצבא בבחינת זר לא יבין זאת מצד אחד וכדי ללמוד ולהשתפר מצד שני. התחקיר הצבאי לא נקרא ״חקירה״ ולא בכדי, כי לא מחפשים בו ״אשמים״ - אלא ״לקחים״, מתוך הבנה שכל קרב וכל אירוע צבאי לנוכח אויב הוא ייחודי ואין דרך ללמוד אלא על ידי ירידה לפרטים של מה שהיה, לטוב או לרע. בתחקיר רוצים להבין לא מי עשה אלא מה נעשה. מסיבה זאת אין התחקיר אירוע משפטי, ויש להרחיק ממנו כל מי שתחום התמחותו במשפט - כי צורת המחשבה בתחקיר שונה לחלוטין מצורת חשיבה של חקירה משפטית.

אירועים רבים בהם נוטל צה״ל מורכבים עוד יותר בשל מעורבותם הפעילה של אזרחים בצד של האויב. באירועים אלה נותרו שני המרכיבים הקבועים שהזכרתי, קרי תמיד תהיינה טעויות ולא פעם יהיו הרוגים, אך נוספה להם בעיית היחס הנכון לאזרחים. עובדה היא שכמעט כל האזרחים הנוטלים חלק באירועים מסוג זה, ביהודה ושומרון או בעזה, הם חלק מהאויב, אבל רובם לא חמושים. משום שאין הם חמושים הפגיעה בהם מלווה בשתי בעיות המקשות על המפקדים: ראשית הרג אזרחים משרת את מאמצי ההשחרה של מדינת ישראל בעולם ולא פחות חשוב (לדעתי), מבחינת החוק ומוסר המלחמה פגיעה בהם אינה מותרת באופן אוטומטי כפגיעה בכל מי שנושא נשק אל מול חיילי צה״ל. לכן המשימות הללו מורכבות מאוד, גם אם הסכנה בהן קטנה מהסכנה לחיי חיילי צה״ל בשדה הקרב, בהסתערות אל מול מערכי אויב חפור בשטח או המפעיל טילים כנגד לוחמינו.

בראל חדריה שמואלי, לוחם מג"ב, נפצע מירי, עזה
בחינת הטעויות צריכה להיעשות בתחקיר צבאי בלבד

המורכבות הזאת נוצרה ונוצרת בכוונת מכוון על ידי האויב כדי להקשות על צה״ל וכדי לפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל. זאת משום שאתגר זה גורר באופן אוטומטי, שלא ניתן לביטול, טעויות. קל לאויב לנצל טעויות אלה. מבחינה מסוימת, מעורבותם של האזרחים הללו מביאה לאבסורד העומד בשורש המורכבות שהזכרתי: האויב רוצה שנהרוג מה שיותר אזרחים מקירבו ודווקא צה״ל הנלחם בהם רוצה להרוג מינימום אזרחים. האויב גורר לאירוע את דעת הקהל הבינלאומית ורוצה שנאבד כמדינה והצבא את הלגיטימציה לפעול - כי הוא יראה בסרטים תמונות ומספרים שצה״ל הרג הרבה אזרחים.

אסור להניח לאויב לנצח אותנו בשדה של הלגיטימציה הבינלאומית, זאת תהיה טעות אסטרטגית שאסור להיגרר אליה גם אם הדבר מקשה על חיילי צה״ל. לכן, יש חשיבות גדולה להוראות הפתיחה באש ולנוכחות מפקדים מלפנים, אבל גם שני אלה אינם מבטיחים שלא תהיינה טעויות.

טעויות יכולות להיות בשני הכיוונים, או כי צה״ל נזהר מידי - ונכשל בביצוע המשימה ואולי אף שילם בחיי אדם, או כי צה״ל היה נחרץ מידי - וההרג בצד השני יעמיד את מדינת ישראל במצב קשה ואולי אף יגרום לכך שישראל תאבד את חופש הפעולה לפעול בעתיד. המתח שבין שני הצרכים הללו הופך את המבצעים בנוכחות אזרחים למורכבים יותר ומגדיל את פוטנציאל הטעויות.

איני בקיא באירועים בהם נפל לוחם מג״ב בראל חדריה שמואלי הי״ד, אך ברור שזה היה מסוג האירועים המורכבים בהם יכול צה״ל בקלות להרוג הרבה מאוד פלסטינים, אך צריך לקחת בחשבון כי יצא שכרו בהפסדו - כי מספרים גדולים של אזרחים הרוגים היום יאזקו את ידי צה״ל בעתיד. אשר על כן לקחו המפקדים סיכונים באירוע ולכן היו הם לפנים, בקו המגע הראשון כדי לראות במו עיניהם מה המצב באמת ולקבל החלטות על סמך מה שהם רואים ולא על בסיס מה שמדווחים להם.

האם נעשתה טעות בשלבי הכנת הגדר, מבחינת מיקום החרך ויכולת הסיוע ההדדי? האם הכוח היה ערוך נכון בשטח מתורגל ועם הנשק הנכון? האם היו ההוראות לפתיחה באש ברורות והאם גם פקודות המפקדים בשטח היו מוצדקות וברורות בנסיבות האירוע? את כל אלה ודברים נוספים יש לבדוק בקפדנות בתחקיר מבצעי מפורט ללא מורא או משוא פנים - זאת הציפייה המקצועית והערכית מצה״ל כגוף ומפקדיו כפרטים.

בראל חדריה שמואלי ז"ל (צילום: דוברות המשטרה)
התחקיר הצה"לי נועד לידיעת המשפחה ולא לאישורה, בראל ז"ל | צילום: דוברות המשטרה

נכון להציג את התחקיר למשפחה ככול שאין בו סוד צבאי (במקרה הנדון לא נראה שיש). עם זאת, התחקיר הוא לידיעתה ולא לשיפוטה. לא משפחות החללים תקבענה את מידת רצינותו של התחקיר, לא המדיה החברתית ולא עיתונאים רציניים יותר או פחות במדיה הקלאסית. רק הצבא יכול וחייב לעשות זאת. עם כל הכבוד לשכול, יש לשים גבול ברור בין תפקיד המשפחה ותחושותיה לבין חובת המדינה ואחריותה. אם הצבא יתנהל על ידי המשפחות השכולות ויונע על ידי תחושתם הקשה או הערות בעיתון - צה״ל לא יוכל לנצח בקרבות ומדינת ישראל תובס במלחמות. הבעת צער - הכרחית, טיפול ביד מלטפת והבנה לצרכים לדאגות ולטענות של המשפחות - חיונית, אך התחום המבצעי והמקצועי חייב להישאר מחוץ לתחום ההשפעה שלהן, לחלוטין כמו גם של העיתונאים.

הטורים של יעקב עמידרור ב-N12:

כעיקרון, רק אם נעשתה עבירה על החוק יש טעם בעירוב עורכי דין, ורק אם הייתה הפרה ברורה של פקודה יש טעם בהליך חקירתי. בכל שאר המקרים, תחקיר מבצעי מעמיק ודיון מקצועי בתוך הצבא הם הדרכים הנכונות להבנת מה שהיה כדי להפיק לקחים לעתיד. מניעת טעות בעתיד הוא עיקר המטרה של התחקיר, ולא שום דבר אחר.

>>> הכותב הוא אלוף במילואים, שימש כראש המועצה לביטחון לאומי וכיום עמית בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)