וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם, וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם

קהלת, פרק ד'

נהוג לבקש סליחה ממי שכבר נפגע, אבל במציאות הידועה מראש של משטרת ישראל הסליחה צריכה להתבקש עוד בטרם המעשה. למרות הרוח החדשה שהביא עימו המפכ"ל החדש קובי שבתאי, היחס לנעשקים נשאר מזלזל, תיקים נסגרים עוד בטרם נבדקו ובאלו שנחקרים טחנות הצדק טוחנות לאט ולנפגעים אין מנחם.

בישראל משתלם להיות נוכל. התרשלות בהליך קבלת תלונות, פעולות חקירה בסיסיות שאינן מבוצעות בתלונות הכלליות, היומיומיות, מביאות לשתי תוצאות עגומות: האחת היא שהאזרחים מוותרים מראש על הגשת התלונה כי האמון במשטרה הולך ונחלש. השנייה היא שהמשטרה לא מייצרת הרתעה אצל עבריינים. כך נוצר מעגל שלעושקים קל לעשוק ולנעשקים אין מענה. אם התלונה "פשוטה" לחקירה, כנראה שזה לא "מקרה למשטרה", אם היא מורכבת אז "אין מספיק ראיות" ואם את או אתה נפגעי עבירת מין, חובתכם להוכיח בעצמכם כי נוצלתם.

לא רק מהאזרחים יש צורך לבקש סליחה. צמרת משטרת ישראל צריכה לבקש סליחה מהחוקרים והחוקרות שכן קמים בחדוות עשייה כל בוקר ורואים לנגד עיניהם כמטרה למגר את הפשיעה - אך לא מקבלים את התנאים הבסיסיים ואת הגב לטפל במקרים מורכבים כמו עבירות הונאה, או שלא מקבלים את ההכשרה המתאימה לטפל בנפגעי ונפגעות עבירות מין.

משטרת ישראל צריכה להבין עד כמה השחיקה הזו והתמשכות הטיפול בתיקים באופן בלתי סביר עלולה לגרום לאובדן האמון הציבורי במשטרה. משטרה לא יכולה לפעול מבלי שהציבור מאמין בה. כאשר ביקורת חוזרת משנה לשנה, צריך לחשוב לא רק על הסליחה, אלא גם על התיקון. על ייעול המערכת, שינוי הדפוסים שנשחקו. צדק צריך להיעשות מהר. אמירה זו אינה קלישאה אלא אחת מאבני היסוד של מערכת המשפט.

קשה לדרוש מפוליטיקאים להתנצל. במקצוע הזה, שחלק הולך וגדל ממנו הוא תדמית ויחסי ציבור, הודאה בטעות היא כמעט בלתי אפשרית. מול מחדלים אדירים שעלו בחייהם של בני אדם ומול פשלות מביכות, הם יודעים ליישר את החליפה ולהסביר מדוע אין להם שום חלק באשמה. הם עושים זאת כל כך טוב כי הם באמת מאמינים במילים האלו. קשה גם לדרוש התנצלות מפוליטיקאי ספציפי - הרי בעסק כל כך כוחני ומלוכלך אף אחד לא נשאר נקי וכל אחד מסתובב עם מטען של טעויות והחלטות גרועות.

בכל זאת, לקראת יום הכיפורים הזה, חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' צריך לעשות את חשבון הנפש הפוליטי שלו, להגיע למסקנה המתבקשת ולהרים טלפון לראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו ולמצביעי הליכוד כדי לבקש סליחה על התואר "לשעבר" שהוצמד למנהיגם. ככל שעובר הזמן, ההחלטה של סמוטריץ', להתנגד בכל מחיר להקמת ממשלת ימין בתמיכה של רע"ם, נראית פחות כמו עמידה אידיאולוגית מרשימה ויותר כמו טעות פוליטית אדירה.

בצלאל סמוטריץ' מסתכל למצלמה (צילום:  שריה דיאמנט, פלאש 90)
יכול להיות שהוא מתחרט קצת?, בצלאל סמוטריץ' | צילום: שריה דיאמנט, פלאש 90

העובדות כבר ידועות: רבים מהמצביעים של "הציונות הדתית" ממילא שמו את הפתק בקלפי כי נתניהו ביקש, וכנראה שאם הייתה מוקמת ממשלת ימין בתמיכת רע"ם, תוך זמן קצר היא הייתה מתעבה בעזרת כמה פליטים ממפלגות אחרות (ברוך השם יש מאיפה לבחור...). סמוטריץ' יכול היה להיות היום שר בכיר בממשלת ימין, ועל פי התקופה שלו כשר תחבורה יש להניח שהוא גם היה עושה את זאת בהצלחה. כלפי חוץ, סמוטריץ' לעולם לא יפקפק בהחלטה הזו. עם זאת, אני שואל את עצמי האם הוא לא מביט על הממשלה החדשה, שמכילה אידיאולוגיות והשקפות כל כך מנוגדות לאלו שבהם הוא מאמין, ובינו לבין עצמו קצת מתחרט.

כיום נראה שבנימין נתניהו כבר לא יהיה יותר ראש הממשלה. מי שחתום על זה הוא לא אחר מהשותף הטבעי ביותר שלו, ראש הממשלה היחידה שבאמת נמצאת מימינו. זה לא שווה שיחת התנצלות?



אנחנו צריכים לבקש סליחה מכל אישה שנשאלה אי פעם "למה את לא מתלוננת?". ישראל היא מהמדינות המתקדמות מבחינת חקיקה שמגנה על נשים בכל הנוגע לפגיעות מיניות ואלימות. בשנים האחרונות חל שינוי אדיר ביחס של הציבור לנושא האלימות כלפי נשים, וההבנה שמדובר בתופעה שחייבים לטפל בה. עוד ועוד נשים אוזרות אומץ ונחשפות בפנים גלויות לומר "האשמה היא לא שלנו". הפוגע חייב לשלם מחיר.

עם זאת, התהליך המדהים הזה שקורה בחברה, כשסוף סוף "הבושה עוברת צד" (מציעה לכם לחפש את הפרויקט החשוב שאימץ את השם הזה), לא מחלחל עדיין לתוך המערכת.

משטרה ששולחת מתלוננות להגיש תלונה באינטרנט במקרה הטוב, או שואלת אותן למה נזכרו רק עכשיו במקרה הרע. פרקליטות שמפחדת להגיש תיקי אונס וסוגרת עסקאות טיעון מקלות. שופטים שמשחררים שוב ושוב גברים אלימים ומאשרים בקשות איסור פרסום כדי להגן על "שמו הטוב" של הפוגע. כולם צריכים לבקש סליחה גם השנה.

הגיע הזמן שגם מערכת הצדק תדרוש צדק אמיתי. נורמות ישנות ואנשים ששכחו מה תפקידם האמיתי במערכת צריכים לפנות מקום לדור החדש. אותו דור שמבין שנשים חייבות להרגיש כאן בטוחות בדיוק כמו גברים, שאישה שלא התלוננה היא לא אשמה, ושמי שפוגע חייב לשלם את המחיר כדי שדברים יתחילו להשתנות באמת.



האירוע המרכזי של השנה הזאת בפוליטיקה הוא ללא ספק כניסתה של מפלגה ערבית ראשונה לקואליציה בישראל. הרבה אנשים היו אחראיים להקמת הממשלה, שמחזיקה מעמד עד לרגע זה, לאחר ארבע מערכות בחירות ובניגוד לכל ההערכות. עם זאת, יש איש אחד שעשה לא פחות מכולם כדי להגיע לרגע המכונן הזה, אבל לא הרוויח מזה כלום בעצמו - בנימין נתניהו.

בכל שנות ממשלת נתניהו, ובפרט בשנים האחרונות, חברי הכנסת הערבים מכל המפלגות קראו לנתניהו גזען, מסית, שונא ערבים ועוד ועוד סופרלטיבים מן הסוג הזה. מבלי להתייחס לשאלה אם זה נכון - השנה, נתניהו הוא זה שהיה אחראי לשינוי ההיסטורי במעמדם ותפיסתם של הערבים בפוליטיקה הישראלית. החל מהופעתו הנדירה בוועדה למיגור הפשיעה והאלימות בכנסת, וכלה בהזמנת מנסור עבאס למעון הרשמי בבלפור והמשא ומתן עם מנסור עבאס לתמיכה בהקמת הממשלה. מדובר בכברת דרך משמעותית שיצרה מציאות שמנהיגים יהודים וערבים רבים לא הצליחו לייצר.

מנסור עבאס ובנימין נתניהו (עיבוד: N12)
הוכנס למעון הרשמי של ר"מ ישראל, מנסור עבאס ובנימין נתניהו | עיבוד: N12

חברי הכנסת הערבים מכלל המפלגות, שעד אותו הכשר מנתניהו לא היו חלק מהמשחק הפוליטי בישראל ולא עמדו בלב השיח הפוליטי כמו שהם היום, צריכים לבקש סליחה מבנימין נתניהו. גם אם הוא לא התכוון, הוא עשה היסטוריה לטובתם.

מדינת ישראל צריכה לבקש מנכי צה"ל, בגוף ובנפש, סליחה. סליחה שבשנים האחרונות המערכות הפכו לאטומות ונטולות אמפתיה. במקום חמלה שלטה הבירוקרטיה בוועדות הרפואיות ראו לא פעם מספרים - במקום אנשים. לוחמות ולוחמים נתנו פיסה מהחיים שלהם למדינה ולא חזרו אותו הדבר. במקום להקל על הכאב שלהם - המדינה הקשתה והפנתה להם עורף.

הוועדות הרפואיות של משרד הביטחון לא חדלו מלפשפש בעברם של לוחמים, פסלו אחוזי נכות לפי גיליונות התנהלות ופנייה ליועצת בית הספר. פוסט-טראומטים נדרשו לשלם בעצמם על כלבי נחייה, לחכות במשך שנים להכרה וקבלת טיפול על ידי פסיכולוג או פסיכיאטר. הם נאלצו אפילו לשלם בעצמם על תרופות.

גם משפחות לוחמים, שנאלצות לטפל בלוחמים שחוזרים פגועים, נותרו ללא מענה. עם הכול הם נדרשו להתמודד לגמרי לבד, לשלם עשרות אלפי שקלים לעורכי דין כדי לקבל את מה שמגיע להם.

סליחה מיוחדת צריך לקבל איציק סעידיאן, שרק אירוע חריג כמו ההצתה שלו באגף השיקום הניעה רפורמה שהייתה צריכה לקרות כבר לפני שנים. רפורמת 'נפש אחת' של משרד הביטחון היא תחילתו של תיקון משמעותי בעבור נכי צה"ל, והיא גורמת לי לסיים את השנה הזאת עם טעם טוב של תקווה ואופטימיות. אני מקווה שהמדינה בחרה סוף סוף לקחת אחריות, בחרה לא להשאיר את הפצועים לבד במערכה. עם זאת, יש מי שעבורו זה כבר מאוחר מדי. אלו שהצלקות הפיזיות והנפשיות מהפציעה שעברו ומהיחס שקיבלו ממשרד הביטחון - כבר לא ייעלמו.

שנה מלאה בתוך הקורונה, נעים בין גלים מתעתעים של אופוריה לגלים מיותרים של מלנכוליה, הפכנו אלימים יותר, בוטים יותר, חסרי סבלנות וחסרי סובלנות הרבה יותר. אנחנו דורשים את המציאות שלנו ברורה, נטולת גוונים. מסרבים לשאול שאלות, כי אולי התשובות יערערו לנו את האמיתות שנוח לנו להיאחז בהן.

אם אכן בימים הנוראים שבין כסה לעשור יש איפשהו, מישהו, שעושה חשבון, רבים צריכים לבקש סליחה מרבים. 

אכיפת הסגר השלישי בסופ"ש (צילום: Nati Shohat, פלאש 90)
שלילת החירות הפכה לאמצעי מקובל, אכיפת הגבלות הקורונה | צילום: Nati Shohat, פלאש 90

זה מתחיל בשליטה המתמשכת שלנו על עם אחר מבלי שבאופק מסתמן איזשהו ניסיון לפתור את הסכסוך על הארץ הזאת, ומשתרע עד האמונה שבתקופה של התמודדות עם מחלה חדשה ומורכבת יש למישהו זכות מוקנית להשתלט על חירותו של האחר: לקבוע מה יעשה, מה יחשוב, מה יאמר, מה יבין, איך ינהג בגופו.

פשפשתי באמירותי וכן, גם אני יצאתי חיובי. גם אני חטאתי לעיתים. מודה. מקווה שהסך הכול נוטה לכף הזכות ומבקש סליחה על מה שנערם בכף החובה. עכשיו תורכם.

כבר כמה ימים שאני לא מצליחה לענות על השאלה שבבסיס הפרויקט הזה: מי צריך לבקש סליחה ממי? נראה לי שכבר קל לי יותר לצום ביום כיפור, מאשר למצוא תשובה.

אין ספק שהנהלת מערכת החינוך צריכה לבקש סליחה מההורים לגילי 12-0, שהבטיחו להם לפתוח את שנת הלימודים ושכחו אותם בצד הדרך, עם ילדים מבודדים או מאומתים, העיקר ש"פתחנו ב-1 בספטמבר". גם לסוהרות בשב"ס מגיעה סליחה גדולה, אם הן אכן הפכו לכלי משחק בידי מחבלים, והכשלים העמוקים הללו רק מתחילים להתגלות בעקבות הבריחה המביכה. סליחה גדולה צריכים לבקש מאיתנו הלוחמים בחיסונים, מכחישי הקורונה ומפיצי הפייק-ניוז, שאחראיים כעת לרוב התחלואה והתמותה, וההשלכות הכלכליות, הנפשיות והבריאותיות על כל מדינת ישראל הן אדירות. שלא לדבר על נפתלי בנט, שלפי כל הסקרים רוב בוחריו לא סלחו, ולא דמיינו שזה מה שיעשה עם הקול שנתנו לו.

יהודי מתפלל ברחבה הריקה של הכותל המערבי במהלך מגפת (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)
במקום לצפות לסליחות - לבצע מבט נוקב פנימה, אילוסטרציה | צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

אפשר להמשיך את הרשימה הזו עד ליום הכיפורים הבא, ואכן ראיתי קמפיין חדש שקורא לממשלה לבקש סליחה ממערכת הבריאות, על חוסר תקצוב.

כל זה חשוב ונכון במשך 364 ימים בשנה. עם זאת, יום כיפור, נדמה לי, דורש מאיתנו משהו אחר: לא להגיד מי צריך לבקש סליחה ממי, לא לתבוע שיבקשו מאיתנו סליחה (גם אם אנחנו צודקים), אלא לשם שינוי להגיד במה אנחנו לא בסדר. לעזוב ליממה אחת את הביקורת (החשובה!) על כל העולם, להפסיק להסתכל החוצה ולפנות באופן נוקב פנימה.

עשר פעמים במהלך היום הזה אומרים וידוי, ובו פירוט מא' עד ת' של כל התקלות והפספוסים שלנו. הצום, הפיוטים, הקריאה בתורה, התפילות, המנהגים – כולם מכוונים אל היחיד, הפרט, כמקבל ביום הזה אופציה מדהימה לבקש סליחה ולפתוח דף חדש. לא תיקון מחדלי השב"ס עומד במוקד, אלא תיקון מחדלי הנפש שלנו. למחרת נמשיך לבקר את כולם.

גמר חתימה טובה.