זה החל כבר בדיון הארכת המעצר השני של רומן זדורוב בבית משפט השלום בעכו. הנוכחים היו כבר ישובים, אנחנו העיתונאים חיכינו שהחשוד ייכנס לאולם, הכתב שהיה יותר קרוב אליו הכין את השאלה הקבועה: "למה רצחת את הילדה". רומן זדורוב היה עונה מיד: "אני לא רצחתי ילדה זה". את התשובה כבר הכרנו, אבל חיכינו למשהו אחר, לעוויתות. זה לא היה במופגן וגם לא באופן שוטף, אלא התרחש רק כשהגה מילים עם השורש ר.צ.ח. אז הראש שלו היה נוטה לצד שמאל באופן חריג והעין הייתה נעצמת. הפנים שלו פשוט התעוותו לשנייה וגם בדיונים לאחר מכן התופעה נמשכה.
משפט חוזר לזדורוב - סיקור N12:
- פרקליט המדינה הכריע: משפט חוזר לרומן זדורוב
- משפט חוזר לרומן זדורוב: השאלות בעקבות ההחלטה הדרמטית
- אילנה ראדה: אחד התלמידים רצח את תאיר ראדה
מה זה אומר? לכו תדעו, אבל האינטואיציה אמרה שהאיש משקר. לאחר שהשופטים נכנסו לדיון ושלב השאלות הסתיים, זדורוב היה חד ועירני, הסתכל סביב ובחן את הנוכחים, הבין את מה שרצה להבין, את הדברים הקשים והמסובכים העדיף שלא להבין. כשהדיון היה רץ מהר מדי ולא לטובתו, היה עוצר הכול עם שאלות למתרגם שלצידו. בקיצור תיחמן. כך אני ראיתי אותו בזמן אמת, ומתברר אחר כך שגם השופטים אמרו עליו דברים לא ממש שונים.
"עדותו רצופה שקרים, מניפולציות וחוסר עקביות. הוא לא סיפק הסברים. הנאשם ללא היסוס שיקר בעדותו בבית המשפט, ככל שסבר שהדבר עשוי לשרת את האינטרסים שלו וגרסאותיו המתחלפות. המניפולציות שעשה הנאשם רבות מספור. הנאשם התנהל במניפולטיביות, בקור רוח, תוך הפעלת שיקול דעת ובחינה מושכלת של שלבי החקירה ושאלות החוקרים", כתב עליו השופט יצחק כהן כבר בסיבוב הראשון.
והיו עוד סבבים. ראיות חדשות לכאורה, הרשעה נוספת במחוזי ואז ערעור ושוב הרשעה בעליון. לאורך כל הדרך המשפט הזה סבל מפיצול אישיות. בתוך האולם דנו בנושאים משפטיים עמוקים, מסובכים ומורכבים לפי כללים ברורים וידועים. בחוץ התנהל משפט אחר, משפט הציבור והתקשורת ופה לא היה שום כלל או אפילו היגיון בסיסי.
חוקרים בעיני עצמם, סנגורים שחיפשו תהילה תקשורתית, מגדת עתידות ואפילו נטורופת אחד החליטו שהם יפענחו את הרצח. הם ילמדו את חוקרי המז"פ, את הבלשים, הפרקליטים והשופטים עצמם איך לפענח רצח וכמובן איך לשפוט נכון. זה נשמע אולי הזוי, אבל כך זה התנהל רוב הדרך. יותר הזוי היה שחלק מכלי התקשורת רצו אחריהם, הקשיבו להם, ראיינו אותם, נתנו במה לכל אלו שכלל לא הגיעו למסור עדות במשפט או לכל עורך וידאו מליגה ד' שהכין שיחזור רצח משל עצמו.
למה? כי זה מעורר, שונה, אחר והרבה יותר מעניין מעוד דיון כבד ומשמים שנמשך שנים בתוך כתלי בית המשפט בעיר רחוקה בגליל. את חשיבות התפקיד או העוול למערכת הם הניחו בצד לטובת הסנסציה הנוכחית - א.ק המסתורית, הסערה התורנית או פרשת ה-DNA והשערה שהתבררה באיחור כלא הייתה.
כך החל הגל, אבל בפועל זה היה נחשול של ספקות, דיווחים על כשלים, דגש על אימא שלא מאמינה למערכת המשפט והתעלמות מהעיקר, מהרשעות חוזרות ונישנות שירדו לשורש העניין בפסקי דין מנומקים בני מאות עמודים. מאז חלפו כמעט 15 שנים, 3 ערכאות וחמישה הרכבים שונים של שופטים, עד שחזרנו לנקודת ההתחלה.
זמן קצר אחרי שעו"ד עמית איסמן מונה לפרקליט מחוז חיפה, הפרקליטים תחתיו התרעמו: "הוא מונה ומיד הנחה שאין יותר הסדרי טיעון, את כל התיקים צריך לנהל עד הסוף". זה היה המסר שהעביר למערכת שלו אז (והצליח לעמוד בו לפחות באופן זמני), ומסר דומה מעביר איסמן כעת בתפקיד הנוכחי שלו, פרקליט המדינה. אין סיבה להיכנע לכותרות, לסנגור שצועק בטלוויזיה וממציא רוצחות או לדעת קהל שאינה תומכת בלשון המעטה, אלא להיצמד לראיות, לעדויות ולחוות הדעת המשפטיות שקיבל.
הדרך המשפטית צריכה לגבור על הרעש הציבורי והתקשורתי שבחוץ. רוצח יצטרך להוכיח בבית המשפט שיש אכן ספק סביר. עד אז, אין שום סיבה שהפרקליטות תרים ידיים ותסכים לזיכוי אילם או לשחרור ממעצר של רוצח שזכה לתואר הזה 3 פעמים בינתיים.
בספטמבר יחכו שלושה שופטים חדשים בבית המשפט המחוזי בנצרת לתחילת הדיונים. אז הפרקליטות תצטרך לנהל את הכול מחדש. לרענן ראיות, לחפש את העדים ולקוות שהם זוכרים משהו. מנגד, הסנגור ירום הלוי יצטרך לסגור את משרדו ככל הנראה לשנה הקרובה, ולהקדיש את כל כולו לדיון ההוכחות הזה בנצרת, רחוק מאוד מביתו.
ומה בסוף, ישאלו חובבי זדורוב, אם אכן יימצא ספק סביר והנאשם יזוכה? הסיכוי אמנם קטן מאוד, ועדיין התשובה פשוטה: בית המשפט הוא זה שקבע שוב ושוב שזדורוב הוא הרוצח, וראוי שרק בית המשפט יהיה זה שיקבע אחרת.