האלימות במגזר הערבי כואבת. לא רק מעשה רצח נוראיים הקוטעים באיבם חיים של צעירים. האלימות הזו צורבת את הגוף והנשמה של דור העתיד. הם גדלים בפחד מתמיד, תוך תחושה שכוח ופרוטקשן הם חלק לגיטימי מהחיים. צעירים הגדלים בתחושה שהדי היריות הנשמעות ברחובות הערים הן חלק מפס קול נורמלי של שגרת חיים. רבים בחברה הערבית כועסים, בצדק, על רמת, עומק והיקף האכיפה.

אני משוכנע שאפשר לעשות יותר. אחרים סבורים שנכון להעמיק את הפעילות המונעת באמצעות מערכות החינוך. זהו טיעון ראוי ונכון, אבל אני סבור שבשנים האחרונות לא נעשו כמה צעדים הכרחיים על ידי המנהיגות הערבית.

בואו נדבר רגע על צעיר וצעירה יהודים. הם מסיימים את כיתה י"ב, ואז הם משקיעים בין שנה לארבע שנים בעיצוב אישיותם, לרכישת כלים של אחריות ומנהיגות, לתרומה ונתינה לזולת. חלק יעשו זאת בשנת השירות או במכינה הקדם-צבאית, אחרים יעשו זאת במסגרות של שירות אזרחי וחלק נכבד יתגייס לצה"ל. שם הם ירכשו מיומנויות, יפעלו לתיקון עולם, יעשו כל שביכולתם להשפיע שפע של טוב.

ירושלים, ערבי, ערבייה, החברה הערבית, המגזר הערבי (צילום: פלאש 90)
מעורבות בקהילה היא המפתח, אילוסטרציה | צילום: פלאש 90

צעירים ערבים מסיימים את חוק לימודיהם, אך רובם מגיעים לאחר מכן לרחוב. רק חלק משתלבים במסגרות הכשרה כלשהן. הם עוסקים במקצועות שלא דורשים הכשרה מעמיקה. הרחוב קורץ להם. השיעמום פוגע ביכולתם לגבש חיים של משמעות, בתקופה שבה ראוי היה שיתרמו לזולת.

זו לא מזימה ציונית

לפני כשנתיים ישב מנהיג פוליטי ערבי חשוב במשרדי. שאלתיו על מה ולמה שלא נשלב צעירים ערבים במסגרות של שירות אזרחי. נזכיר, החוק לא פותר את האזרחים הערבים משירות, אלא שהפוקד החליט שלא לקרוא להם להתייצב לשירות צבאי. אפשר להבין את המורכבות הגדולה של שירות אזרחים ערבים בצבא, זה המנהל מאבק דמים עם אחיהם, לעיתים בני משפחותיהם. עם זאת, העובדה שמדינת ישראל הפקירה את הצעירים הערבים, לא תיסלח.

האם אין צורך בתרומה לילדים עם צרכים מיוחדים? האם צעירים וצעירות ערבים לא יכולים לסייע לקשישים, למערכות רווחה, הבריאות? מדינת ישראל, בשיתוף מנהיגות אזרחית ערבית, מחויבת לבנות מסלולי חובה מגוונים ואיכותיים לבוגרי ובוגרות מערכת החינוך הערבי. מצאו את השם המתאים: שירות אזרחי, מכינה, שנת מעבר, שנת משמעות, שנת התנדבות.

חילוקי דעות בין הימין לשמאל (צילום: פלאש 90 \ נתי שדות)
לכרות ברית חיים משותפת, אילוסטרציה | צילום: פלאש 90 \ נתי שדות

מנהיגים ערבים חייבים להפסיק לחשוש כאילו מדובר במזימה ציונית שתכליתה לצרף את צעירי המגזר הערבי לשירות בצה"ל. המחשבות הללו פוגעות בצעירי וצעירות החברה הערבית עצמה. אנו חייבים לכרות ברית חיים משותפת, לבנות תוכנית לאומית לשירות קהילתי של צעירים ערבים. את מרב המאמצים יקדישו להעצמת השירותים החברתיים ביישובים הערביים, בד בבד עם חיזוק הזהות, תחושת השייכות והגאווה. 

את השנים הללו יקדישו ללימודי השפה העברית, לפיתוח כישורי חיים ולרכישת מיומנויות אזרחיות ותעסוקתיות. זה לא רק סיפור של משטרה ואכיפה, זה לא יילך אם נתמקד רק במערכת החינוך. אסור שבשנים הקריטיות של גיבוש ועיצוב הזהות האישית, יסתובבו צעירים רבים כל כך ברחובות, מחוסרי מעש. עלינו לבנות פלטפורמות לתרומה לחברה ולמעורבות בקהילה, בשיתוף עם המנהיגות הערבית - בחינוך הפורמלי, הבלתי פורמלי, ברווחה, בבריאות, בתרבות, במסגרות הדת, באכיפה וביטחון פנים, בגיבוש קהילה, ברשויות מקומיות, במסגרות הצלה וחירום.

שי פירון (צילום: Yonatan Sindel Flash90)
שי פירון | צילום: Yonatan Sindel Flash90

זו חובתה של המדינה, זוהי חובתה של המנהיגות הערבית לחברה. זהו אתגר יישומי ומעשי שניתן לבצעו. ויפה שעה אחת קודם.

>>> הכותב הוא שר החינוך לשעבר ונשיא תנועת "פנימה"