הרבה חיוכים וגילויים של רצון טוב נטפו משיחותיו של ראש המודיעין המצרי, גנרל עבאס כאמל, בירושלים, ברמאללה ובעזה. עם זאת, הוא חזר אתמול לקהיר - ומן הסתם כבר דיווח לנשיא א-סיסי - שהתסבוכת שעליו להתיר איננה פשוטה כלל וכלל. כרגע, ההישג היחיד שהוא יכול לרשום לעצמו הוא ההבטחה שמלמל יחיא סינוואר דרך המסכה להשגיח באדיקות על שמירת הפסקת האש עם ישראל. גם זה, כמובן, כפוף לאירועי הימים הקרובים.
כאמל נצטווה על ידי א-סיסי - בעידודם של הנשיא ביידן ואנשיו - לחתור לשלושה יעדים: הסכם על הפוגה ארוכת טווח סביב רצועת עזה; הפעלת תוכנית נדיבה לשיקום כלכלי ומציאת נוסחת פיוס כלשהי בין חמאס לאבו מאזן, שתאפשר לרשות הפלסטינית לנהל את השיקום ברצועה.
סינוואר, שמשתדל מאוד להפגין כי הוא נשאר מספר אחת בהנהגת חמאס, הפיק מצג של גמישות ומתינות. לפתע פתאום הוא עשה מה שאיש בחמאס לא עשה לפניו, והרעיף בפומבי שבחים על יאסר ערפאת כמי ששמורה לו זכות ראשונים בהכנסת רקטות לארסנל הפלסטיני. אמירה זו, אגב, באה מיד אחרי שתומכי חמאס במסגד אל-אקצא ובמקומות שונים בגדה המערבית התמקדו בשבועות האחרונים דווקא בקללות וגידופים כלפי ערפאת, לא הספיקו להם דברי החרפות השגרתיים נגד אבו מאזן והפת"ח. הקללות לעברו של המנהיג המת נועדו - ואכן הצליחו - להביא לתגרות אלימות בין שני המחנות.
בנוסף לזה, הסביר סינוואר, שהוא ייאות להשאיר את ביצוע תוכנית השיקום בידי אחרים, וטען כי אין חמאס זקוק למענקי המדינות התורמות, שכן יש לו מקורות הכנסה אחרים כמו גביית מסים במעברי הגבול. מעבר לזה, הוא ביקש להפריד בין עסקת חליפין על גופות הנעדרים והשבויים מהסדרה כוללת, ונקב במספר פנטסטי של 1,111 אסירים שחמאס יתבע בתמורה.
לכאורה, אם כן, התחנחן סינוואר בפני כאמל בתקווה לחולל שיפור ביחסי חמאס עם המצרים, אבל בפועל המצב מסובך פי כמה. נכון שהחמאס - ולא מהיום - מוכן שהרשות הפלסטינית תנהל תוכנית שיקום לעזה. אבל, ופה המוקש - עד כה לא הסכים סינוואר לתת מונופול לאבו מאזן בתחום זה. אבו מאזן מצידו דרש מהמתווך המצרי שהחמאס יקבל באופן רשמי את הסכמי אוסלו ונספחיהם כתנאי לניסיון להגיע להסכם על הקמת ממשלת טכנוקרטים בהסכמת שתי התנועות. סינוואר, מצידו, הדגיש בפני כאמל שהוא צריך לתת לו ערובות שהחמאס והג'יהאד האיסלאמי ישולבו במהירות במוסדות אש"ף תחילה. העניין כרגע תקוע בנקודה זו.
הנושא החשוב ביותר נשאר - ולדעתי יישאר עוד זמן רב - ללא פתרון: איזה מנגנון ניתן להקים כדי להשגיח שהמלט, הברזל, הצינורות וכימיקלים דו-שימושיים שייכנסו לרצועה לא יזלגו בזרם חזק לידי הזרוע הצבאית של חמאס. כל בר דעת מבין שהרשות הפלסטינית אינה מסוגלת להעמיד מנגנון כזה. אם ישלח אבו מאזן אנשי ביטחון ופקידים כפקחים לעזה, פשוט יפחידו אותם, ישחדו אותם או יגרשו אותם לגמרי. אף מדינה מערבית או ערבית איננה מוכנה לקחת על עצמה את המשימה הזו. האו"ם, שהתחייב לבצע זאת בעבר, התגלה כדחליל חסר כל יכולת.
התמונה היא אפוא כזו: המצרים רוצים הסדרה, אבל אינם חשים בהילות. אבו מאזן חושד בסינוואר ואינו מאמין לו, גם כשהוא מבטיח לתמוך במדינה פלסטינית בגבולות 67 מבלי להכיר בישראל. ישראל אינה צריכה להרגיש שהיא חייבת לרוץ לשיקום בעזה, מוטב לתת לחמאס להתבוסס במצוקתו. לא בכדי אישר סינוואר כי למן הלילה הראשון להתכתשות ביקש הפסקת אש. עם כל ניסיונו להיראות כמנצח, הוא יודע היטב שבזירת האיגרוף של "שומר החומות" הוא נחבל קשה, שותת דם ונשען על החבלים - גם אם לא הופל בנוק-אאוט לקרשים.