מעניין מה חשב לעצמו בצלאל סמוטריץ' אחרי השבוע הראשון של הממשלה החדשה. מעניין גם מה חשבו חבריו לסיעה ואנשי המפלגה שלו, שנקראת "הציונות הדתית", שמהווה את האופוזיציה הקולנית ביותר (ויש תחרות לא קלה) לראש הממשלה הראשון שמגיע מהמגזר הסרוג.
אני כמובן לא יודע את התשובה, אבל אני מתאר לעצמי שהם עדיין מרוצים מעצמם. מבחינתם, ההתעקשות שלא להיכנס לקואליציה עם רע"ם היא צעד אידיאולוגי שמבטא ערכים ויושרה, ואני נוטה להאמין שהם באמת מתגאים בו, כפי ששומעים בריאיונות שלהם בכלי התקשורת השונים.
אני גם יכול להבין את העמדה הזו: רע"ם היא לא שותפה קואליציונית שגרתית, בלשון המעטה, אבל הליכוד ונתניהו הכשירו את רע"ם, גם המפלגות החרדיות הסכימו לשיתוף שלה בקואליציה, וכך בעצם היחידים שיש להם בעיה עם מנסור עבאס וחבריו הם חברי "הציונות הדתית". בכל זאת, משהו בגובה הצעקות, בעוצמת העלבון ובארסיות הקריאות נגד נפתלי בנט, מפלגת ימינה ("שמאלה" כפי שהיא מכונה על ידי סמוטריץ' וחבריו) והממשלה החדשה, מראה שיש כאן יותר מעמדה עקרונית. חברי הכנסת של "הציונות הדתית", כך נראה, פועלים לא רק מתוך תחושה של צדקת הדרך, אלא גם מתוך אשמה ומתוך חרדה שעוד מעט, כאשר הישראלים יתרגלו לממשלה החדשה הזו (שההרכב שלה ימשיך להיות מוזר בכל יום שבו היא תתקיים), האצבעות המאשימות בימין כבר לא יופנו כלפי בנט והפרת הבטחות הבחירות שלו, אלא כלפי סמוטריץ' שיכול היה למנוע את כל העסק.
מבחינתי אין ספק שאם סמוטריץ' היה מודיע שהוא מצטרף לממשלת נתניהו ללא תנאי, לבנט ולשקד כבר לא היה שום תירוץ להישאר בחוץ. זה נכון שבמקביל ימינה ניהלה משא ומתן עם לפיד, אבל למרות כל השנאה הגדולה בין בנט לנתניהו – הם היו מוצאים את עצמם בתוך ממשלת ימין. לכן, עם כל הכבוד למאוכזבי בנט שטוענים לגניבת הקולות, יש לא פחות אנשים שהצביעו "ט" ומרגישים לא פחות מרומים: תומכי ליכוד שהלכו על פי בקשתו של נתניהו כדי לחזק את המפלגה, וברגע האמת גם את הקול שלהם גנבו.
בסופו של דבר, סמוטריץ' יודע שניהול מדינת ישראל וניווט בין האינטרסים והזהויות השונות שיש בחברה שלנו הוא משימה מורכבת, שדורשת אינספור פשרות והתאמות. בנימין נתניהו, שפעל בכל כך הרבה מקרים נגד העקרונות שלו כדי לייצב קואליציה, הוא הראשון שיגיד לו את זה. למרות זאת, הוא וששת חברי הכנסת (שחלקם נמצאים שם בזכות נתניהו והקמפיין שלו) עדיין חושבים במונחים של תא סטודנטים או ועדי יישובים, מעין "הכול או לא כלום".
"הוא יודע אילו נזקים עלולים להיגרם לציבור שלו, אבל גם מבין שהמצב הנוכחי מותיר אותו כמנהיג הבלעדי של הימין שמחוץ לליכוד. יכול להיות שבמקרה המפלגה שלו נקלעה לסיטואציה שמשרתת אותו מבחינה פוליטית, או שמאחורי כל האידיאולוגיה והערכים, יש פשוט אמביציה אישית?"
אז בבקשה, הנה המציאות האלטרנטיבית ש"הציונות הדתית" (המירכאות כאן חשובות במיוחד) ויתרה עליה באופן מודע לגמרי: בצלאל סמוטריץ' שר בכיר, אולי אפילו חוזר למשרד התחבורה שבו זכה לשבחים חוצי מחנות בקדנציה הקצרה שלו, איתמר בן גביר שר בממשלה (למרות שנתניהו נשבע 7שהוא לא יהיה), ועוד תפקידים חשובים לסיעה הלא-מאוד גדולה שלהם: אבי מעוז עולה לדוכן הכנסת לדבר על חינוך? הוא יכול היה להיות סגן שר החינוך. שמחה רוטמן קופץ מאולפן לאולפן וכותב פוסטים משפטיים בקצב של מכונת ירייה? הוא יכול היה להיות סגן שר המשפטים או תפקיד חשוב אחר בקואליציה. אלו העובדות: החבורה הזו ויתרה על ממשלת ימין (נכון, נתמכת על ידי רע"ם בשלב הראשון), ויתרה על יכולת השפעה, ויתרה על דאגה לצרכים ייחודיים של הציבור שלה, והמליכה ממשלה שהיא רואה בה אסון – כל זה בעיניים פקוחות ובדעה צלולה.
עם כל הכבוד לעמדה העקרונית, לא מדובר בחבורת אנשי רוח אלא בפוליטיקאים, ומבחינה פוליטית זו פשוט טיפשות. במקום להיות חלק מהממשלה, להשפיע מבפנים עם האנשים המצוינים שלה ולקדם אג'נדות, אנחנו הולכים לקבל קרקס אופוזיציוני, שצעדת הדגלים וההפרעות בהשבעת בנט היו רק ההתחלה שלו. עשרות אלפי אנשים בחרו אתכם כדי להיות חלק בשלטון, להשפיע על המדינה ולתת ביטוי לערכים של יהדות וציונות, של כלכלה חופשית והתיישבות, של תורה ולאומיות. במקום זאת נקבל הצגות של מחאה. בשביל לצעקות 'מוות לערבים' או להעליב להט"בים לא צריך אתכם בכנסת. כמה שהמפלגה הזו מזיקה באופוזיציה – כך היא נחוצה וחיונית בקואליציה. כמעט כל קואליציה.
אולי בעצם כל המהלך התמוה משרת אדם אחד בלבד – בצלאל סמוטריץ' שמו. הוא יודע אילו נזקים עלולים להיגרם לציבור שלו, אבל גם מבין שהמצב הנוכחי מותיר אותו כמנהיג הבלעדי של הימין שמחוץ לליכוד. יכול להיות שבמקרה המפלגה שלו נקלעה לסיטואציה שמשרתת אותו מבחינה פוליטית, או שמאחורי כל האידיאולוגיה והערכים, יש פשוט אמביציה אישית?
בקיצור, מי שמחפש אשמים לכך שלא קמה ממשלת ימין, לא צריך לחפש אותם בשולחן הממשלה – הם נמצאים באופוזיציה.