מאז שנכנסו לחיינו, הרשתות החברתיות פעילות מאוד בכל אירוע אקטואלי, בטח כשמדובר במלחמות. בתור כתב בצפון במשך עשרות שנים סיקרתי את המלחמות והמבצעים בשטח לבנון וביישובי גבול הצפון, וידעתי שמה שאני ועמיתיי מדווחים הוא למעשה מקור המידע הכמעט יחידי של הציבור. נכון, היו עיתונים ועיתונאים עם גישות שונות ועם דגשים אחרים, ולא תמיד המסר והידיעות היו אחידים (וטוב שכך), אבל היה ברור לכולם שאם רוצים לדעת מה קורה צריך לפתוח רדיו, טלוויזיה או עיתון. זהו.
אחרי שהאינטרנט שינה כאן את כל העולם והרשתות החברתיות התחילו לפעול, גילינו שיש יקום תקשורתי מקביל שלא כולל כתבים, עורכים, מפיקים וקריינים. החדשות התחילו להגיע בפייסבוק ולפעמים בטוקבקים של הידיעות הרשמיות באתרי החדשות. היו שם פרסומים ראשונים, תמונות לא מצונזרות, חרושת של שמועות והרבה מאוד דיס-אינפורמציה.
בקושי הספקנו להתרגל למצב החדש שבו הכתב הצבאי המנוסה מתחרה מול מישהו שמפיץ בטלפון ידיעות על קרבות, נפגעים או מבצעים שהתרחשו או לא התרחשו, ועכשיו אני כבר עמוק בתוך השלב הבא: הרשתות החברתיות, שכמובן הולכות ומשתכללות עם הזמן, לא רק מדווחות ראשונות על האירועים, אלא גם מחוללות אותם. במידה רבה, את הפרשנות הרלוונטית ביותר למה שקורה כאן בשבועות האחרונים (מתחילת הרמדאן) יכולים לספק כתבים לענייני טכנולוגיה וחוקרי רשתות, ולא מזרחנים ומומחי ביטחון.
הסרטונים מהטיקטוק, שמראים צעירים ערבים תוקפים יהודים ושוטרים בעיר העתיקה בירושלים, יצרו תופעה של חקיינות שהלכה והזינה את עצמה. למעשי הלינץ' בעכו, לוד ובתי ים קדמו התארגנויות בפלטפורמות דיגיטליות שונות. אירועים אלימים, כביכול ספונטניים, קיבלו חיזוק ולפעמים גם תכנון מפורט ברשתות ובקבוצות הוואטסאפ. במלחמה הזאת טיקטוק היא אגף המבצעים, פייסבוק היא זירת המודיעין והוואטסאפ והטלגרם הם רשתות הקשר.
בנוסף, כמו בכל נושא, אותן רשתות מעצימות את השוליים ומקדמות תכנים קיצוניים ומושכי תשומת לב: הרבה יותר קשר להרגיע, הרבה יותר קל להבעיר. כשרואים תמונה של אדם חרדי שעובר תקיפה משפילה רק כדי לשמש כתפאורה לסרטון רשת, האגרופים מתכווצים והדם רותח.
אז מה עושים?
קודם כל, ותרשו לי להשתמש בביטוי שהתיישן מבחינה טכנולוגית: "מחליפים דיסקט". החופש להשתמש ולהתבטא ברשתות החברתיות נחשב כמעט לקדוש, והמדינות שמתערבות ומצנזרות תכנים באינטרנט הן לא בדיוק מופת לדמוקרטיה: סין, רוסיה, אירן וטורקיה, למשל. עם זאת, מצב קיצוני מצריך צעדים קיצוניים: אי אפשר להמשיך עם ההפקרות הזאת.
בשיא הקורונה, השב"כ ידע לאכן את המיקום של כל אחד מאיתנו, כאילו מדובר במדינת משטרה בסגנון קומוניסטי. אנחנו בלענו את הצפרדע הזאת והסכמנו כי ידענו שאין ברירה: זה קרב על החיים. האם אי אפשר לעשות פעולות דומות גם ברשתות החברתיות? האם עכשיו המצב פחות קריטי?
אם טוויטר החליטה לחסום חשבון של נשיא אמריקני מכהן אחרי אירועי הקפיטול, היא יכולה גם לחסום את או של חברי כנופיות מלוד או מירושלים. אם פייסבוק יכולה לשמוע אותנו מזכירים כבדרך אגב את המילה "יוון", ומיד לדחוף לנו פרסומות לחופשה במיקונוס או לימודי בוזוקי, אז היא גם יכולה לחסום פוסטים בכל שפה שמכילים התרת דם מפורשת וקריאות לרצח.
ההפקרות ברשתות החברתיות הפכה ממסוכנת לקטלנית, ואחרי שנים שהן נהנו מחסינות (הרי אם בעיתון היה אחד הפוסטים האלו מתפרסם בתור מאמר דעה - היו מתייחסים אליו כעבירה פלילית) הגיע הזמן להחיל גם עליהן את החוק.
אין לנו מה לצפות מאותם חברות ענק שיעשו זאת ביוזמתן. יותר מחלוקת, יותר קיצוניות, יותר מעורבות, יותר ויראליות, כל זה אומר עבורן דבר אחד - יותר כסף. את המחיר, כמובן, לא משלמים המיליארדרים בעמק הסיליקון, אלא אנחנו כאן בלוד, ביפו, בחיפה ובירושלים.