עם מיליון מובטלים, אנשים שחרדים לעתידם הכלכלי ועם מגפה שעדיין משתוללת וגובה עשרות קורבנות מדי יום, עבור רוב מוחלט של הישראלים נתב"ג הוא לא יותר מזיכרון רחוק או אולי תקווה לימים טובים יותר. מי בכלל יכול לדמיין את עצמו בטרמינל 3? מתברר שיש לא מעט שלא רק שיכלו לדמיין, אלא גם נסעו. לצד אנשי העסקים, בעלי המשפחות והשליחים, אלפי תיירים ישראלים יצאו ובעיקר חזרו לישראל והביאו איתם גם קורונה.

קצת מצחיק ששדה התעופה שלנו, הסמל לנהנתנות וחופש, השער לחיים הטובים ולפעמים גם לסמלי הסטטוס, קרוי על שמו של בן גוריון. אותו מנהיג, בן גוריון, הסתפק בחאקי והעדיף לבלות בשדה בוקר יותר מאשר בשדה התעופה. עם או בלי קשר ל"זקן", נתב"ג הוא דלת המילוט שלנו, המקום הזה שתמיד חשוב לדעת שהוא נמצא שם, גם אם אין לנו כרטיסים למילאנו בשבוע הבא.

נתב"ג, נמל התעופה בן גוריון, קורונה, טיסות, טיסה (צילום: יוסי אלוני, פלאש 90)
"סמל לנהנתנות וחופש", נתב"ג | צילום: יוסי אלוני, פלאש 90

בכל פעם שמתוכננת שביתה כללית במשק או מבצע צבאי גדול, כתבי השטח הראשונים נשלחים לדווח מלוח הטיסות בלוד. האם ביטלו? הקדימו? ומה עם המשפחה שחיכתה כל השנה לטיול בת מצווה ועכשיו לא יודעת מה קורה? קודם כל בודקים האם יש שינוי בלוח הטיסות, אחר כך מתפנים לא פעם לדברים פחות חשובים כמו מערכת החינוך או הרפואה הציבורית.

עשרות רבות של פעמים עברתי בנמל התעופה בן גוריון. תמיד עברתי במסלול הירוק, ומעולם לא חשדו בי באיזה ייבוא מוגזם או אפילו בלתי חוקי, וכך גם ב-99% מהנוסעים. אני שואל את עצמי, על מה פקידי המכס חושבים כשהם מביטים על אלפי הנוסעים שמגיעים מדי יום לישראל? האם על מה שיש להם במזוודות, או על החיידקים הבלתי נראים שיש באוויר שהם נושפים?

"יותר ויותר אנשים לא מבינים איך זה שבזמן שהילדים שלהם לא בבית ספר והם בעצמם לא יכולים לשבת בפארק, מגיעות לכאן מוטציות מרחבי העולם בלי שמישהו מנסה לעצור אותן"

"רכבת אווירית של תחלואת קורונה", כך מכנים מומחים מעולם הרפואה בישראל את נתב"ג. התקשורת מתייצבת לדווח ולצלם כל מטוס עם חיסונים שנוחת כאן, יחד עם מי שמקבל אותו בטקס רב רושם. את החולים והנשאים לא ממש מצלמים ומראיינים. זה קורה בלי שנקדיש יותר מדי תשומת לב לכך: בזמן שאנחנו מלאים דיווחים על כל פינת כושר בחוף פרישמן וכל שטיבל בביתר עילית, אנחנו מפספסים, או לפחות כבר פספסנו, חלק חשוב מהסיפור הגדול.

שמיים פרוצים

אנחנו הישראלים יכולים להעביר לכל העולם שיעור בנושא "שמירה על שגרה בזמן חירום". גם בתקופות קשות של קטיושות, פיגועים ומלחמות, ידענו להמשיך ולחיות את החיים. הבנו שחוסן של חברה הוא לפעמים דווקא היכולת לנהוג כרגיל. 

מה לעשות, הקורונה זה סיפור אחר לגמרי. מי שחשב שגם הפעם אפשר לנסוע לחופשות הקבועות (רק לשנות את היעד) ולתת לזרם הנוסעים להגיע כמעט בלי הפרעה, גילה שיש הבדל גדול בין "שמיים פתוחים" ל"שמיים פרוצים". עברנו כל כך הרבה צעדים קיצוניים בשנה האחרונה - סגירת בתי ספר וגנים, עוצר בביתים ומחיקה של עולם התרבות. אפילו את ליל הסדר וראש השנה עשינו לבד בבית - אבל איכשהו בנתב"ג כמעט ולא נגענו, כאילו הזכות לנסוע ולחזור מחו"ל יותר מקודשת מכל דבר אחר כאן.

דיילת ממוגנת בטיסת ישראייר (צילום: יוסי זליגר, פלאש 90)
סגר? זה יכול לחכות, ארכיון | צילום: יוסי זליגר, פלאש 90

אני יכול להבין כמה קשה לקבל החלטה לסגור את נתב"ג: יש לה משמעותיות כלכליות, מדיניות ופסיכולוגיות מרחיקות לכת. עם זאת, זו לא תקופה רגילה. בשבועות האחרונים יותר ויותר אנשים לא מבינים איך זה שבזמן שהילדים שלהם לא בבית ספר והם בעצמם לא יכולים לשבת בפארק, מגיעות לכאן מוטציות מרחבי העולם בלי שמישהו מנסה לעצור אותן.

כמה שאני מחכה לשמיים הפתוחים, למציאות שנוצרה כאן בשנים האחרונות שכמעט כל יעד נמצא בהישג יד (וכיס), ליכולת לשים בצד לכמה ימים את כל המציאות הישראלית ולראות עולם. אומרים שהחיסונים יגרמו לזה לקרות בתוך כמה חודשים, ואז באמת נתב"ג יהפוך למקום שדרכו חוזרים הביתה ומביאים מזכרות ומתנות - ולא נגיפים.